בשנת 2012 תקף בוגי יעלון את אהוד ברק על התנהלותו בסוגיה האיראנית. תגובתו של ברק לא איחרה להגיע: "בוגי לקה ב'פריימריטיס'", אמר מנהיג השמאל לשעבר, שרשימת 'עצמאות' שלו גירדה בסקרים את אחוז החסימה. "'פריימריטיס' זו מחלה שתוקפת את חברי הליכוד בעיקר. צריך להתחנף לבוחרי הימין. פריימריטיס מובהק מביא את בוגי לאמירות פתטיות וחבל".
פוליטיקאים הם חלק מאליטה. כמעט בכל זמן נתון, הם הקבוצה העוצמתית ביותר בחברה, ויש להם לגיטימציה מובהקת להשתמש בכוחם השלטוני כדי לקדם מטרות. אבל, כפי שטענו כבר היוונים, לא כל האליטות הן מאותו סוג. אריסטו, למשל, הבחין בין משטר אריסטוקרטי למשטר אוליגרכי. בשניהם אליטה של מעטים שולטת ברבים, אך באוליגרכיה המעטים מקדמים את האינטרסים של עצמם, בעוד שבאריסטוקרטיה הם מקדמים את הטוב הכללי, קרי את האינטרס של האזרחים.
זוהי הבחנה חשובה וטובה אבל לא מספקת, משום שכפי שלימדנו לורד אקטון: "כוח משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט". אדם ראוי וטוב יכול להיכנס למערכת הפוליטית כשלנגד עיניו האינטרס הלאומי, אבל ללא בקרה וגבולות על הכוח שביכולתו להפעיל הוא עלול לאבד בקלות לא רק גבולות מוסריים ואתיים, אלא גם את עצם היכולת להבחין בין האינטרס האישי לציבורי.
הסכנה הזו איננה תיאורטית. כל חבר כנסת, ובוודאי כל שר, מצוי בבידוד חברתי מזהיר ומשכר. יש לו לשכה, נהג צמוד, מאבטח ומעמד, ושורת מלחכי פנכה ואינטרסנטים מקיפה אותו ומרעיפה עליו כבוד ויקר; בדיחותיו לפתע הרבה יותר מצחיקות, רעיונותיו הרבה יותר מבריקים והשהייה במחיצתו מבוקשת. הפיתוי להתנתק מהציבור ולשקוע במנעמים האליטיסטיים של השלטון גדול ורב.
כל זה אפשרי – עד שמגיעים הפריימריז. הם מלמדים את נבחרי הציבור ענווה וצניעות, ומורידים אותם ממרומי לשכותיהם אל הרחוב. בתקופת הפריימריז המעגל האליטיסטי נפרם ומאבד את מקומו לטובת המצביעים, שבאים, במקרה של הליכוד, מכל שכבות האוכלוסייה ומרקם החיים הישראלי. יתר על כן, נבחר הציבור יודע גם בזמן הקדנציה, שבה הוא יכול לכאורה להתנתק מבוחריו, שהוא עתיד להיבחן על התנהלותו זו.
כך חוזרת הפירמידה הפוליטית, שאחרי הבחירות מתהפכת לכאורה על קודקודה, לבסיסה המהותי. שליח הציבור חוזר לציבור, ונדרש לתת דין וחשבון כדי לזכות באמון מחודש. אין בקרה חשובה יותר לכוחה של האליטה הפוליטית.
המלוכנים האמיתיים
בדיוק את הבקרה האישית הזאת אנשים כאהוד ברק לא יכולים לשאת. אהוד ברק הוא לא אליטה משרתת, הוא אליטיסט אמיתי. בעיני עצמו הוא נישא מעם, ואנשים מסוגו לא יכולים לחיות עם המחשבה שהם חייבים דין וחשבון לבוחרים, שבעיניהם נחותים מהם. הם רואים בכך חוסר צדק משווע. רק צחוק הגורל הוא שבוגי יעלון, שאותו ברק מבקר, סובל בדיוק מאותו אליטיזם, ונמלט מהפריימריז של הליכוד מסיבות דומות. שהליכודניקים ישפטו וידרגו אותו? לא יעלה על הדעת.
לשיא מגיעים הדברים עם 'חוסן לישראל', שנראית כבר כפרודיה על אליטיזם. בני גנץ, שהקים על פי המודל של 'יש עתיד' מפלגת "מנהיג" דיקטטורית, מדבר על נתניהו כמי שחושב שהוא "משפחת מלוכה", ומבטיח כי "הממשלה שנקים תהיה ממשלה ממלכתית ולא ממשלה מלכותית".
בפועל, בזמן שגנץ מקיף עצמו באנשים שהוא היחיד שחורץ את גורלם ומיקומם ברשימה, והם מצידם תלויים בו לחלוטין וחייבים לו ציות מלא, נתניהו עומד בראש מפלגה דמוקרטית של אנשים חופשיים, וצריך לפנות בבקשה למתפקדים שיעניקו לו שריון בעשיריה הרביעית – ולאחר מכן עוד לאשר את השריון הפרטני במזכירות התנועה.
גם אילו נתניהו היה רואה עצמו כמלך, מוסדות הליכוד הדמוקרטיים היו מבהירים לו שהוא נבחר ציבור שחייב דין וחשבון. ולהפך, גם אילו גנץ היה דמוקרט, תודעת השליט היחיד במפלגתו ושיכרון הכוח שהוא חווה ישחיתו אותו. למעשה זה כבר קורה. אחרת קשה להבין כיצד הוא מעז לזלזל כך בבוחרי הליכוד, כביכול מדובר בנתינים חסרי דעת ולא באזרחים שבחרו בנתניהו מרצונם החופשי.
מתפקדי הליכוד ונבחרי המפלגה עוברים בתקשורת השמאל ובפוליטיקה הגחכה מתמדת, כביכול מדובר בערב רב פרימיטיבי. אבל הפריימריז בליכוד מוכיחים את ההפך הגמור. הליכודניקים השכילו להעמיד רשימה מכובדת ומגוונת, עם ייצוג רחב מאוד ועם גלנט וברקת כנציגים חדשים בעשירייה הראשונה. מעבר לכך, הם גם הוכיחו שהם יודעים לתקן את רוב השגיאות שנעשו בפעם שעברה.
יש כאן מקרה מבחן מובהק לוויכוח בין הדוגלים ב"שלטון המומחים" ובין אסכולת "חוכמת ההמונים", ונדמה שהאחרונה יוצאת כשידה על העליונה. ניקח לדוגמה את הזוכה במקום הראשון, יולי אדלשטיין. אדלשטיין הוא עולה מבריה"מ, אדם ירא שמיים ועד לא מזמן מתנחל. קשה מאוד להאמין שברשימה מהונדסת כלשהי הוא היה מגיע למקום כזה. גם דתי, גם עולה, גם מתנחל – רוב היועצים היו חוששים שפרופיל כזה עלול להרתיע קהלים שונים.
אבל בזמן שהמומחים עובדים לפי תיאוריות מהונדסות של התאמה, הבוחרים בליכוד מוכיחים שבחיים האמיתיים הן לא שוות את הנייר שעליו הן כתובות. בליכוד אדלשטיין אהוב, וזה מה שחשוב. הוא עבר קדנציה ראויה, הוא לאומי מאוד, צנוע, אינטליגנטי ואוהב את המסורת היהודית, ולכן הוא זוכה בליכוד להערכה רבה. אדלשטיין הוא סיפור הצלחה ישראלי, אבל לא רק של עצמו ולא רק של הליכוד, אלא גם של שיטת הפריימריז.
יש לי חשש שהפוליטיקה הישראלית הולכת לכיוון של תנועות אליטיסטיות, שמהנדסות רשימה רק על פי שיקולי בחירות. זה יהיה מצער. משום שהבוחרים לא רק מייצרים בקרה דמוקרטית אישית על נבחרי הציבור, הם גם מגלים הרבה יותר פתיחות לאנשים ולרעיונות חדשים. הבוחרים, בניגוד ל"מומחים", אינם כבולים לתיאוריות – וזה יתרון גדול.
אבל, ואני חוזר לפתיחה, מה שהכי חשוב הוא הענווה. כל אחד ואחת ברשימת הליכוד עבד קשה כדי לזכות באמון המתפקדים. בפריימריז אין מתנות חינם. נבחרי הליכוד היו צריכים להוכיח לעשרות אלפי אנשים שהם לא שכחו מאין באו, ושהם מבינים היטב לאן עליהם לשוב. הם לא יכולים לחלות בהיבריס ובאליטיזם. אהוד ברק, בוגי יעלון ובני גנץ פשוט טועים. "פריימריטיס" איננו מחלה, "פריימריטיס" הוא התרופה.
