רשימת הליכוד הבאה לכנסת נחתמה ומהערפל המתפזר עלתה רשימה איכותית ושקולה, למרות הקרבות מבית והלגלוג מחוץ. המתפקדים נעו בהמוניהם לקלפיות, כמעט 70 אלף איש ואישה, ובחרו רשימה לרוץ איתה.
בניגוד למה שמנסים לצייר בתקשורת פעמים רבות – הליכוד היא לא מפלגה של איש אחד. בוחרי הליכוד אינם עדר, אלא ציבור רציונלי שבוחר באנשים הטובים ביותר לדעתו. כן, כמו בכל מפלגה עם פריימריז יש דילים, יש רשימות ויש יחסי תן וקח, אבל יש גם אחלה של רשימה. פריימריז היא אכן שיטה קשוחה, מאוד לא אידיאלית ומלאת חורים וחסרונות; היא דוחה מועמדים איכותיים, דורשת משאבים והון עצמי ועשויה להביא לפופוליזם זול. זו שיטה שדורשת שיפורים והתאמות, אולי שריונים במעלה הדרך, אבל כשהלכתי השבוע לבנייני האומה ראיתי חגיגה דמוקרטית. ראיתי מעורבות ואכפתיות של האזרח הקטן, המצביע מן השורה, שמשלם דמי חבר סמליים ומרגיש שיש לו השפעה. ויש לו.
ועכשיו, היום שאחרי. כעת הרשימה החדשה והימין כולו נדרשים לשנס את מותניהם ולהיערך לקרב לא פשוט. המחנה כולו צריך לצאת מהאדישות, ולהיזהר אפילו מגרם אחד של חטא היוהרה שלפעמים מתגנבת ללבו. בסיבוב הבחירות הקרוב יתייצב מול הימין מחנה איתן ונחוש לא פחות, שמה שמוביל אותו הוא בעיקר "רק לא ביבי".
נכון שכמויות האגו במרכז־שמאל גדולות מנשוא, אבל גם שם יודעים שהם יצטרכו להוכיח מה יותר חשוב: האגו האישי, או המטרה להחליף את נתניהו. חלק מוותיקי העבודה, לדוגמה, החליטו. בשבוע שעבר הקשבתי לריאיון מדהים, לא פחות, של שניים מהם בתכנית של ירון דקל ועמית סגל בגלי צה"ל. יעל דיין ובייגה שוחט היללו במשך דקות ארוכות את מפלגת העבודה ואת ההיסטוריה, המורשת והתפקיד החשוב שלה למרות הקושי הזמני, והסבירו מדוע היא חייבת לעבור את אחוז החסימה וכמה זו תהיה בכייה לדורות אם היא תיעלם מהמפה הפוליטית. ואז הגיעה השאלה האחרונה: "איזה פתק תשימו בקלפי?" הקשה המראיין. איש מהם לא ענה חד־משמעית "עבודה". שני ותיקי השמאל גמגמו ולבסוף דיברו על אפשרות ריאלית להצביע דווקא לגנץ, "כי הוא עשוי להחליף את ביבי". ה"רק לא ביבי" החליף את הרצון לשמר את המפלגה ההיסטורית שבה פעלו שנים רבות.
ומה יעשו בימין אם יהיה איחוד בשמאל־מרכז ואם לזירה יצטרף גבי אשכנזי, הרמטכ"ל ששיקם את צה"ל ממלחמת לבנון השנייה? מרסיסי הראיונות של גנץ שהתפרסמו לאחרונה – כולל זה שנתן השבוע לידיעות אחרונות – עולה תמונה של שמאל מדיני תומך התנתקות. שימו לב: כשרוצים לטשטש כוונות להתנתקות חד־צדדית ביהודה ושומרון משתמשים בטרמינולוגיה של "לשמור על ישראל כמדינה יהודית", "סידורי ביטחון חזקים", "למנוע קרע בעם", וכמובן "ירושלים מאוחדת לנצח" והגולן שלנו.
גם נתניהו אלוף בזה. לאחרונה נכנס המינוח של "לא נפנה אף יישוב". זה עושה לנו נעים באוזן, אבל לא כדאי לשגות באשליות. נכון, לא תפנו. גם האלוף במיל' עמוס ידלין והמכון למחקרי ביטחון לאומי, שהם שמאל מובהק, טוענים שלא יפנו. רק יחנקו וייבשו. אסור ליפול לאשליה סביב השיח הזה. התמריצים לבכירי הליכוד בתחום המדיני חייבים להיות ליזום, לבנות ולחוקק. במציאות שאנחנו חיים בה ביהודה ושומרון, לא מספיק לשמר את המצב הקיים שמוכר לנו מציאות מדומה של "הכול טוב". חייבים לרוץ קדימה וליצור מציאות במו ידינו. זה לא יקרה עם גנץ במשרד הביטחון, וזה לא יקרה בממשלת אחדות־מרכז גם אם היא בראשות נתניהו.
