ראש הממשלה נתניהו ניסה שוב לחסל את גדעון סער. פעם אחת הוא כבר הצליח. לקראת הבחירות במארס 2015, סער עשה את כל ההכנות להתמודד מול נתניהו, מתוך הנחה שראש הממשלה עומד להיכשל בבחירות מול יצחק הרצוג והמחנה הציוני. נתניהו קלט את הסכנה, וסלל את דרכו של סער החוצה. סער יצא לפסק זמן של שלוש שנים.
לאורך כל התקופה הזו העריך נתניהו שסער לא יהין לחזור לפעילות. כשסער התעקש לשוב, נתניהו בדק ומצא לדבריו כי הוא קשר נגדו יחד עם ידידו, הנשיא רובי ריבלין. סער הכחיש כמובן, והחברים הטובים בתקשורת הניחו על ראשו זרי תהילה. אבל נתניהו עשה הכול כדי לחסום את דרכו פעם נוספת, וביקש מהמצביעים בפריימריז לדחוק אותו לאחור. בסוף הוא הסתפק בכך שסער לא נבחר במקום הראשון, מה שהיה עלול להיראות כמו טרגדיה גדולה ברחוב בלפור.
עכשיו ימשיך נתניהו את המלחמה הגדולה שלו בתוך הבית. הוא מזהה את סער כדמות חתרנית, ולכן לא ימנה אותו כשר בממשלתו. אבל כאן נתניהו ייתקל במחנה חדש, שאותו ניסה למנוע. הכירו בבקשה את מחנה גדעון סער־חיים כץ, שמונה כבר חמישה חברי כנסת (כץ, סער, אתי עטיה שהייתה מזכירתו של כץ, מיכל שיר שהייתה העוזרת של סער, ופנחס עידן, עושה דברו של כץ). אם תצרפו אליהם עוד שלושה או ארבעה מאוכזבי נתניהו ברשימה, אפשר להגיע לשליש מחברי הכנסת של הליכוד. מזה בדיוק חשש ראש הממשלה כאשר פעל במחוזות השונים נגד המועמדים של סער וחבריו. מעניין היכן תעמוד במקרה של עימות כזה מירי רגב, שהכריזה בעבר כי סער הוא המועמד שלה לראשות הממשלה.
מה שמפתיע הוא שגם דוד ביטן נוסף השבוע על תומכי סער. ביטן צירף אותו לכל הדילים שבהם היה מעורב, ותקף בכל הזדמנות את ראש הממשלה נתניהו ש"עשה טעות ורק עזר לסער להגיע גבוה ברשימה". ביטן עצמו נדחק לעשירייה השלישית, אף שהיה אחד האנשים הפופולריים ביותר בליכוד. החקירות הפליליות שבהן היה מעורב, הסיקור העצום של הפרשה והתקשורת השלילית עשו בו שמות.
נתניהו עצמו ספג עוד כמה מכות קטנות בפריימריז הללו. הוא הצליח אמנם להכניס את נאמניו הגדולים לרשימה (יריב לוין, דודי אמסלם, יובל שטייניץ, אמיר אוחנה ואחרים) אבל לא במקומות הגבוהים שהיה רוצה. ראש הממשלה הצליח לעומת זאת לסלק אנשים שהוא לא אוהב, אופוזיציונרים כאלה ואחרים שעשו גם פדיחות לליכוד, ובראשם אורן חזן. לפני ארבע שנים, נזכיר, נתניהו קיבל בזרועות פתוחות את חברות הכנסת ענת ברקו, נאוה בוקר ונורית קורן. בפריימריז הללו הוא לא נקף אצבע כדי שהן יישארו בסביבה. מעניין את מי נתניהו ישריין היום במקומות 21, 28 ו־36, ומה יהיה גורלם לעתיד לבוא.
לימין שור
הפריימריז הנוכחים היו במידה רבה הבחירות המקדימות של המנהיג הבא בליכוד. גם החסידים המושבעים של נתניהו בליכוד, ויש הרבה כאלה, מניחים שזו תהיה הקדנציה האחרונה שלו, אם כמובן יזכה בבחירות באפריל הקרוב. אין מי שחושב שנתניהו ירוץ לקדנציה נוספת ב־2023 בגיל 73, אחרי 14 שנות שלטון רצופות, אירוע חסר תקדים בכל מדינה דמוקרטית. התומכים הגדולים מקווים שנתניהו לא ייאלץ לפרוש במהלך הקדנציה, אחרי שיוגש נגדו כתב אישום, אבל אם זה יקרה – המועמדים שיתמודדו על התפקיד הבא כבר סומנו ביום שלישי האחרון.
בשיחות פנימיות יגיד לך כל שר בליכוד שהוא רוצה להיות ראש הממשלה הבא. הם גם יודו שהם מקווים שנתניהו יעזוב כבר, למרות כל הצהרות הנאמנות הפומביות שלהם. אין כמעט בכיר במפלגה שלא סוחב איתו חשבון כזה או אחר עם ראש הממשלה, שלא ידוע כבעל יחסי אנוש מעולים. אבל הקרב המסתמן יהיה בין ישראל כץ לסער, וזו תהיה מלחמה שכמוה לא נראתה שנים בין כץ ובין מי שהיה בן טיפוחיו בליכוד ומבאי ביתו הקרובים ביותר.
השבוע רצו בליכוד תסריטים פוליטיים רבים. כל אחד מכין את עצמו ליום הגורלי, אם וכאשר נתניהו ילך. הניצחון המרשים של יולי אדלשטיין, שזכה במקום הראשון בפריימריז, סולל כנראה את דרכו לנשיאות המדינה בעוד שנתיים, אחרי עידן ריבלין. בכירים בליכוד דיברו השבוע על האפשרות הבאה: נתניהו יפרוש אחרי שיוגש כתב האישום, ובליכוד ימליצו על אדלשטיין כמחליף זמני לראש הממשלה, עד שימונה לנשיא המדינה. בינתיים יתקיימו פריימריז פנימיים לבחירת המחליף.
ישראל כץ יבקש את תפקידי שר הביטחון, האוצר או החוץ. יואב גלנט ואבי דיכטר, שתי הפתעות, יתחרו גם הם על תפקיד שר הביטחון. גלנט הצטרף לליכוד לפני חודש וחצי והצליח להגיע למקום השישי, שהדהים גם אותו. ראיתי את גלנט ביום שלישי בבנייני האומה, עומד בכניסה ולוחץ ידיים לכל מי שנכנס. לעומת השועלים הוותיקים אלקין, ביטן ומירי רגב שעמדו שם והכירו כל פעיל, גלנט נראה נבוך מול אנשי ליכוד שבאו לבחור והוא ביקש את תמיכתם בפעם הראשונה.
גלנט לא היה בדיל של חיים כץ, הדיל הגדול של התנועה, ולא הוציא כסף על הקמפיין שלו – בניגוד לניר ברקת, למשל. ברקת עבד קשה ובזבז לפי ההערכות חמישה מיליון דולר בשנתיים האחרונות, אבל ההשקעה השתלמה והוא זכה בהישג נאה. ראש עיריית ירושלים לשעבר דורג במקום השמיני אחרי שהשתחל לדיל הגדול של חיים כץ, וקנה לעצמו גם תפקיד של שר בכיר בממשלה הבאה.
בכל מקרה, הרשימה החדשה של הליכוד היא הימנית ביותר שנבחרה אי פעם. כל אחד מחברי הכנסת ב־20 המקומות הראשונים יכול להוביל בשקט את הימין החדש. רבים שם קיצוניים אפילו יותר מנפתלי בנט ואיילת שקד. הדבר יבוא לידי ביטוי בהצעות חוק, ברטוריקה הלאומית ובמתקפות המחריפות נגד הרשות השופטת והתקשורת המתויגים כשמאל, ואבוי למי שלא מיישר קו. השר גלנט, למשל, נכנס לליכוד כמי שמייחל למדינה פלסטינית, והיום הוא תומך נלהב בהחלת הריבונות הישראלית על כל יהודה ושומרון. לא פחות. ניר ברקת ביקש פעם לוותר על שכונות בירושלים, והיום הוא תומך בסיפוח מלא של השטחים. פוליטיקה היא עניין של פוזיציה.
מי שיכולים לשנות קצת את המגמות הללו הם הליכודניקים החדשים, שהוכיחו עצמם כבעלי כוח בליכוד ואפילו הצליחו לקדם ברשימה את ברקת, דיכטר, צחי הנגבי ואחרים ולדרדר לאחור את אמסלם, יואב קיש, דוד ביטן ומיקי זוהר. אני חושב שמדובר בהשתלטות שערורייתית ולא ראויה של קבוצת אנשים שרבים שהם מחזיקים בעמדות של מרצ. זה לא יתפוס לאורך זמן. גם משה פייגלין ניסה פעם לכפות על הליכוד עמדות זרות וקיצוניות, אז מימין, ולקחת לידיו את ההנהגה. הפרויקט היומרני הזה לא צלח, וטוב שכך.
