בבית היהודי אוהבים לדבר על חיבורים, גוונים, פסיפס, בית של כולם. "יש גוונים, יש דרכים שונות, אבל בית אחד לכולנו", אמר השבוע הרב רפי פרץ בנאומו הראשון כיו"ר המפלגה. אוצר המילים הזה עשוי ללוות את המפלגה עד הבחירות, ולא מפני שהבית היהודי הפכה בן־לילה למרכז לפלורליזם יהודי. שירי הלל למגוון האנושי והרעיוני מסמנים היטב את נקודת התורפה הנוכחית שלה, וכמו מכריזים: כאן טמון המשבר המהותי שפוקד את המפלגה הדתית־לאומית, יום לאחר שמנהיגיה הקודמים נטשו אותה.
הבית היהודי ותקומה טרם סגרו את פרטי השידוך הצפוי, אבל כבר עכשיו ברור כי הסיעה המשותפת תחת הנהגת פרץ תהיה שמרנית יותר, חרד"לית יותר, הומוגנית יותר. לכן השאלה הפוליטית המעניינת היא לאן יתפזרו קולות הדתיים "הרגילים", אלה שבאמצע, אלה שבעבורם, כמו בעבור הוריהם, המובן מאליו היה לשים ב' בקלפי?
המשבר במפלגה הדתית־לאומית קורה דווקא כשהמניות הפוליטיות של הסרוגים בעלייה. רשימה מתארכת והולכת של מפלגות פונות לבוחרים הסרוגים באופן ממוקד, ומציגות עצמן כנציגות אותנטיות של הציונות הדתית. הימין החדש, הליכוד, יש עתיד, חוסן לישראל, וכמובן הבית היהודי ותקומה. וישנה גם עוצמה יהודית, שמבקשת לא רק קולות דתיים אלא גם לחבור למפלגה הדתית־לאומית ולקבל חותמת הכשר, דבר שוותיקי המפד"ל לא היו מעלים על דעתם, אפילו כבלוק טכני, בשל תפיסותיה הכהניסטיות.
ישנם הרבה קרעים ומחלוקות בציבור הדתי – ביחסו לממלכתיות, לסמכות הרבנים, לזכויות נשים ולהט"בים ולשלל נושאים דתיים ואידיאולוגיים – אבל בחירות 2019 מדגישות קו שסע מרכזי נוסף: המגזריות. הדתיים מתפצלים למחנה מגזרי ולמחנה שאינו מגזרי. מיהו המגזרי? זה שגם כשהוא טרוד בענייני חולין כמו פוליטיקה, נצמד למרחבים מבודלים שבתוכם יימצאו אנשים כמותו, לרוב גם רבנים. בצד השני יש ציבור גדול ששואף לצמצם פערים ולטשטש מחיצות עם מגזרים אחרים, וכעת גם במסגרות מפלגתיות נטולות רבנים.
עם כניסתו לבית היהודי, במהלך שהיה לצנינים בעיני רבני ישיבת הר המור מהיום הראשון, הציג בנט את איילת שקד החילונית כשותפתו. בנט הוא פוליטיקאי פוסט־מגזרי, שביקש להציג בשורה חדשה – דת הכפופה ללאומיות, לא להפך. במידה רבה בנט ושקד שימשו מסך עשן, משום שהסיעה שהשניים הובילו, למעט אורי אורבך שנפטר וינון מגל שנאלץ לפרוש, הייתה שונה מהם באופן עמוק. אבל כל עוד בנט עמד בראשה, הבית היהודי נראה כגוף הטרוגני שכמה סוגים של דתיים יכולים להרגיש בו בנוח. שש שנים אחרי שנכנסו, יציאת בנט ושקד והקמת מפלגת ימין חצי־מגזרית או לא־מגזרית נראית כהשלמה טבעית של המהלך.
מה בין בנט לבצלאל סמוטריץ, יו"ר תקומה החדש? שניהם ימין אינטנסיבי, אבל הם שייכים לתרבויות דתיות אחרות, כמעט אפשר לומר זרמים דתיים שונים: זה נשמע לרבנים, זה לא. זה מקדש את הרבנות הראשית והסטטוס־קוו, זה לא. וכמובן ההתנהלות האישית: בנט ידביק נשיקה ידידותית למנחת טלוויזיה מול קהל, סמוטריץ לא.
מה בין סמוטריץ לרפי פרץ? פרט להבדלי מזג אישי וביוגרפיה, כפוליטיקאים – ההבדלים העקרוניים ביניהם נעוצים בזוטות, אולי בשאלות של גבול הציות והממלכתיות. ה"ממלכתיות" הייתה עניין גדול בתקופות פינוי יישובים, היום – פחות. שניהם בשר מבשרו של המחנה התורני־חרד"לי, שניהם מחזירים את הרבנים לזירה הפוליטית ותומכים בסטטוס־קוו הדתי, ושניהם ינסו להציל את הרבנות הראשית שמעמדה הציבורי בקריסה, וישתפו פעולה עם הסיעות החרדיות. יש ביניהם הבדלים דקים, בלתי נראים לעין חיצונית, אבל בסך הכול מדובר בבתי מדרש דומים ובסוג דומה של דתיות. וכשאדם כמו הרב פרץ עומד בראש המפלגה, מתעוררת השאלה במלוא חריפותה: מה יהיה הבית הפוליטי של הדתיים הרגילים, "הדתיים הנורמליים" בלשונו של אורי אורבך?
על פי כל מחקר שנעשה, המגזר שנמצא בין הדתיים הליברליים ובין הדתיים התורניים־חרד"ליים, הוא הגדול ביותר בציבור הדתי. כעת נראה שאין לו בית פוליטי מובן מאליו. האם כדי להישאר בתוך המגזר, "הנורמלים" ישלימו עם אופייה החרד"לי של מפלגתם? בעבור "המגזריים" זוהי אופציה יחידה, שכן שאר האופציות אינן מגזריות ומגיעות עם מטען תרבותי שונה בתכלית.
בתוך הבית היהודי, הנעלמים הם לא רק מקומיים – כמו מי ינהיג את המפלגה המגזרית המשותפת, מי תאייש את המקום השלישי המשוריין לאישה, או מה יהיו ביצועי המפלגה בקלפי באפריל – אלא גם בקנה מידה גדול יותר: האם ייתכן שללא הודעה מוקדמת הקיץ הקץ על הפוליטיקה המגזרית שאיחדה את דתיי הזרם המרכזי מפתח־תקווה ועפרה, מאלון־שבות וגבעת־שמואל, מבאר־שבע וקיבוץ לביא? איך מגדירים את הציונות הדתית, כשאין לה הנהגה פוליטית אחת מוסכמת?
עד שהשאלות הללו יתבררו, לפני הדתיים המגזריים מונחות כרגע שתי אפשרויות: מפלגה מגזרית בעלת גוון חרד"לי, או יציאה מהמגזר למפלגות שהן במידה רבה אופוזיציה לחרד"ל. הימין החדש התנערה מהרבנים, ומפלגה כמו יש עתיד עורכת קמפיין בענייני דת ומדינה בהובלת מועמדים דתיים המציעים משנה דתית ליברלית, שעיקריה הם הפרטת שירותי הדת, פמיניזם דתי והכרה בזרמים הלא־אורתודוקסיים. גם חוסן לישראל, שקוראת לתחבורה ציבורית בשבת ולנישואין אזרחיים, לא ויתרה על הקולות הדתיים.
במילים אחרות: הפיצול בציונות הדתית עשוי לחזק גם את החרד"לים וגם את מתנגדיהם. באמצע נותר חלל גדול והרבה שאלות פתוחות. אידיאולוגיה בצד, לבית היהודי יש הרבה מקום לטעויות פוליטיות, כמו לצרף את 'עוצמה יהודית' הקיצונית, מה שירחיק מצביעים מהפלח שאורבך כינה "נורמלי", או אמירות כמו זו שהשמיע השבוע הרב אלי סדן, שלפיה הרב פרץ ייעזר במועצת רבנים חדשה על טהרת הגברים, וכי הוא נהנה מיתרון ציבורי שאותו כינה "התכונה המזרחית". אבל גם בלי הטעויות הללו, קל זה לא יהיה. 
הכותב הוא עיתונאי, חוקר במכון הרטמן בניו־יורק
