אמש קיבלתי הודעה על מיזם מחאה שהתארגן בת"א על ידי תנועת 'דרך חיים' בעקבות הרצח המזעזע של הנערה אורי אנסבכר ז"ל מתקוע. בהודעה נכתב ששיירת רכבים נסעה ברחבי ת"א עם שלטי ענק שעליהם תמונות הנרצחים בפיגועים האחרונים, לצד קריאה לפעול נגד אבו מאזן שמממן את הרוצחים.
מכירים את זה שאתם מקבלים תמונה בווטסאפ מהגננת או חברים מתייגים אתכם בפייסבוק ואתם ישר עושים זום אין כדי לראות שיצאתם הכי יפה, או לכל הפחות סביר, או שהבן שלכם עדיין הכי חמוד בגן? אז אחרי שקיבלתי את ההודעה הזו שהופצה לכלי התקשורת , זה בדיוק מה שהלכתי לעשות. הלכתי לבדוק שהנרצח שלנו, גיסי עדיאל קולמן, עדיין הכי יפה בין שאר נרצחי הטרור האחרונים; שעדיין עיניו הכי מאירות ובת שחוקו המתוקה עדיין מרוחה על פניו, באותה תמונה שהעברנו לתקשורת בליל הרצח. כשעוד לא התחלנו להבין דבר. והנה, הוא עדיין שם, מאיר ושמח, אפשר להירגע.
האמת שעד עכשיו לא נכנסתי לסיפור הרצח של אורי אנסבכר ז"ל, פשוט כי היה מספיק לשמוע את קווי המתאר הכללים כדי להבין שזה פשוט יותר מדי בשבילי. שזה מזעזע וכואב מדי. שאני לא יכולה לשמוע סיפורים כאלו. אבל מה שעשתה התמונה מהמחאה הזו הוא החיבור המתבקש בין שלל אירועי הטרור. זה לא סיפור יחיד על נערה שנרצחה בידי בן עוולה. יש לנו יותר מדי סיפורי זוועה כאלו. יותר מדי גופות.
כי הנה מוטלות גופותינו. שורה ארוכה ארוכה בכיכר רבין. והנה מוטלות דמעותינו אל מול דיוקנאות יקירינו. איננו נושמים. פנינו שונו.
אנחנו שומעים שוב ושוב על 'המחבל הבודד' שיוצא לפגע וכמעט אין דרך לנטרל אותו כי הוא לא משויך לארגון טרור, אבל במקביל אנחנו שומעים על מעגלי התמיכה של הטרור. אם הפרופיל של המחבל הבודד הוא 'בודד', משפחתו כבר ממש לא בודדה. גינויים לרצח ברחוב הפלסטיני הס מלהזכיר, גם לא בהנהגה, מעמדה של המשפחה עולה בעקבות הדם היהודי שנשפך על קדושת אל-אקצה ומלחמת הג'יאהד החשובה, מצבה הכלכלי משתפר פלאים בזכות קצבת השאהידים, ובמקרה שצה"ל יבקש להרוס את ביתה, היא תקבל תמיכה משפטית מנדבת לבם של ארגוני שמאל קיצוני. משפחת המחבל הבודד ממש לא בודדה במערכה.
והנה מוטלות גופותינו. עוד אחת ועוד אחת. זה היה אב לארבעה, זו נערה תמימה שעוד לא טעמה את החיים, זה היה חייל דרוזי, זו אימא לפעוט. במה הם חטאו, במה חטאנו אנחנו. איננו נושמים.
'לא בגדנו' אומרים המתים בשיר המקורי של גורי. ודווקא אצלנו במלחמה שסופה לא נראה באופק, המתים שלנו מבינים שהם לא צריכים להתנצל. הם מסתכלים עלינו, במבט שרואה מקצה העולם עד סופו, מחכים לשמוע האם אנחנו לא בגדנו בהם, האם אנחנו לא בוגדים בעצמנו. תוהים האם נצליח להישיר בהם מבט בטוח, האם נוכל לומר בקול צלול וסמכותי שמנענו את הרצח הבא, שאשפתנו ריקה, שעשינו כל שיכולנו כדי שהשורה הזו לא תתארך.
ראו, הביטו בתמונות. הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה. פנינו שונו, המוות נשקף מעינינו, איננו נושמים. זה מספיק.
