יש לקוות שהקולות הנשמעים מכיוון הבית היהודי והאיחוד הלאומי, שאפשר להבין מהם שאין בכוונתם לצרף אליהם את עוצמה יהודית, הם רק לצורכי משא ומתן פוליטי, ולא מעידים על כוונה אמיתית. לא נראה שלשתי התנועות האלה יש אפשרות פוליטית כזו. הטעם הראשון וגם האחרון, הסופי והמוחלט לכך, אינו אלטרואיסטי. שתי התנועות האלה גם יחד אינן מביאות בסקרים ביום טוב יותר מארבעה־חמישה מנדטים. היה אמנם סקר אחד שהצביעה על שישה, אבל לעומתו היו כמה וכמה סקרים שבהם הן לא עברו כלל את אחוז החסימה. יחד.
זהו, בעצם כאן הסתיים הדיון, כי במצב גבולי כזה, כשעד הבחירות הכול יכול לקרות, כל שכן ביום הבחירות, הסכנה ששתי הרשימות האלה תימחקנה היא לא רק אסון אלקטורלי לתנועות האלה ולכל מה שהן מייצגות אלא לגוש הימין כולו. אם מביאים בחשבון גם את העובדה שלא ייזרקו כאן לפח רק המנדטים של שתי התנועות האלה, אלא גם שני המנדטים של עוצמה יהודית, כבר אין מילים לתאר את גודל האסון. ייתכן שבמו ידינו נביא לכך שכולנו עוד נתגעגע להתנתקות.
יש להניח שאחד הטעמים להימנע מליצור את הבלוק הטכני הוא אלקטורלי: החשש שעוצמה יהודית תביא אמנם כשני מנדטים, אבל גם תבריח מנדטים כמספר הזה ושכרה יצא בהפסדה. ייתכן גם שבידי העוסקים במלאכה יש סקרים שמאשרים זאת. אבל הטעם הזה אינו יכול להכריע. סביר להניח שמי שטרם עזבו את הבית היהודי, ורבים כבר עזבו, לא יעשו זאת גם במקרה של איחוד. אם סמוטריץ' לא הצליח להבריח אותם, גם בן־גביר כבר לא יעשה זאת.
עוד צריך לזכור: מי שיעזבו רק בגלל בן־גביר יישארו בימין, הישן או החדש. אחריות ציבורית, או "כלל־ישראלית" כפי שמהדרים לקרוא לה אצלנו, מחייבת להבין שהשאלה איך בדיוק יתחלקו הקולות בימין אינה החשובה ביותר. העובדה שבלוק טכני כזה יציל כשניים־שלושה מנדטים מאבדון חשובה יותר, והיא המכריעה. יש דרך טכנית, באופן שיבוץ הרשימה לכנסת, שיכולה לוודא שעוצמה יהודית תזכה למנדטים שלה ברשימה רק אם לא תבריח אחרים.
אבל ייתכן שהסיבה האמיתית לקושי ליצור בלוק טכני כזה היא בכלל אנינות הטעם האידאולוגית של הבית היהודי. אם כך, צריך להיות ברור לכולנו שלהתפנקות אידאולוגית כזו אין מקום והיא לא תעלה על הדעת. איתמר בן־גביר רחוק מאוד מלהיות כוס התה שלי, מבחינה אידאולוגית. מעולם לא חשבתי שהערבים הם הבעיה שלנו; תמיד ידעתי שהבעיה שלנו היא בעצמנו בלבד. גם חוסר הממלכתיות שלו אינו מחמם לי את הלב, והסייענות העקיפה, המתוחכמת והמיתממת שלו לפעולות "תג מחיר", כפי שהסביר כאן לא מזמן יהודה יפרח, חמורה בעיניי עוד יותר. אבל צריך לזכור שאין מדובר בחתונה קתולית אלא בבלוק טכני בלבד. למחרת הבחירות תיפרד עוצמה יהודית מהרשימה היהודית המשותפת ותלך לדרכה, ומי שקשה לו לסבול את הפרובוקציות של איתמר בן־גביר וחבריו יהיה פטור מן הטורח.
הציבור שלנו, לפחות אלו ממנו שעדיין לא עזבו נוכח הטלטלות, בוגר דיו להבין זאת, ואחראי מספיק לחשוש מהנזק האלקטורלי ומהסכנה המאיימת על מדינת ישראל בכלל ועל כל מה שיקר לו בפרט, אם השמאל יחזור כאן לשלטון. דבר לא יקרה ל"ממלכתיות" שלנו. היא חזקה ושורשית ועמוקה פי אלף מאיתמר בן־גביר.
אם אצל הערבים הצליחו, לפחות עד לאחרונה, ללכת ביחד לאומנים קיצונים, קומוניסטים מוצהרים ואסלאמיסטים אדוקים, אז גם אנחנו נצטרך ללמוד לעשות זאת. אם יש בנו מי שצריכים לסתום את האף לנוכח בלוק טכני כזה, אז שיסתמו, במחילה. אף אחד לא יכול לקחת על עצמו את הסיכון שבזריקת שניים־שלושה מנדטים, וייתכן שאפילו שבעה. ראוי שאנחנו, שרוממות אהבת ישראל בפינו, נתחיל אותה כאן, אצלנו, עם השכנים.
אבל יש כאן עוד עניין, שמטבע הדברים אינו יכול לבוא לידי ביטוי בסקרים. כוח מושך עוד כוח, ומנדטים שמטפסים בסקרים מושכים אחריהם מנדטים נוספים, ו"נהרא מכיפיה מבריך", כפי שלימדונו חז"ל. בסקרי השבועות האלו, הציונות הדתית ומה שמימין לה כמעט שלא הופיעו על המפה, ולא אחת מתחת לאחוז החסימה. המומנטום הפוליטי שייווצר כשפתאום נופיע על המפה עם שישה, שבעה, ואולי אפילו שמונה מנדטים יכול להיות מהפכני. גם צירוף של אלי ישי, בתנאי שיסכים להיות חבר כנסת מן השורה, כנראה יוכל לתרום לתנופה. מומנטום פוליטי כזה, שהולך ומתגבר ומגיע לשיאו ביום הבחירות, הוא חלומו של כל אסטרטג פוליטי. חבל להחמיץ את ההזדמנות.
