במגמת ההתכנסות של עם ישראל למרכז המפה הפוליטית ובבשורת בני גנץ ל"איחוי שסעים", חבוי פוטנציאל איום על קבוצות המבקשות משמעות מעל לנורמליות היומיום. מיכאל ביטון, ממנהיגי מפלגת חוסן לישראל, נוהג לציין ש־80 אחוזים מהישראלים מסכימים בנושאים המרכזיים שעל סדר היום – אמירה שמסיטה לשולי העניין הציבורי את כמיהות הלב של הנמנים על 20 האחוזים הנותרים.
היכן בסדר יום נורמלי כזה נותר מקום לשאיפת הגאולה, כפי שהגדירה בן־גוריון: "המטרה הסופית של הציונות אינה אלא הגאולה השלמה של עם ישראל בארצו, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית"? כשמנהיגי תנועות הפועלים חתרו לגאולה הייתה הציונות הדתית יכולה להתמסר לאינטרסים מגזריים. היעלמותן של מפלגות הפועלים הותירה חלל אידיאולוגי. בחלל הזה הוטל על הציונות הדתית תפקיד שמעל לכוחה האלקטורלי: לסמן את אופק הכמיהות שמעבר למצוקות ה"כאן ועכשיו". לשם כך על הציונות הדתית להיחלץ מהפינה המגזרית.
בחוברת "מי את הציונות הדתית?" כתב הרב אלי סדן: "מתחילת דרכה של הציונות הכללית, היו 'המזרחי' ו'הפועל המזרחי' המיעוט בתנועה… גם כיום אנו מודעים היטב להיותנו מיעוט במדינת ישראל…". ראוי לברר מדוע.
"רוב החברה הישראלית הם חילונים ומסורתיים", קבע הסוציולוג עוז אלמוג. האומנם? על בסיס אותם נתונים, המסקנה יכולה להיות הפוכה: הרוב המובהק בחברה הישראלית היהודית יכול גם להשתייך לקבוצת הדתיים והמסורתיים, ודווקא החילונים יתגלו כמיעוט. זו שאלת מפתח במאבק על עיצוב אופיו של המרחב הציבורי: מי המיעוט, מי הרוב, ומהו רצון הרוב. זהו גם המפתח לשאלת התמיכה של עם ישראל במפעל ההתיישבות במרחבי יהודה ושומרון: עד כמה הוא מבטא את כמיהת הרוב.
בשתי הסוגיות האלה מתחולל מאבק על מקום הציונות הדתית ועל יכולת השפעתה על תודעת הרוב היהודי בישראל.
בהכללה, שתי מגמות עומק מכשילות את הרחבת גבולות הציונות הדתית. האחת מאופיינת בנתיבי מסלול חיים המתבטאים בהשתלבות מצטיינת במערכות האליטה: באקדמיה, בביטחון, בשירות הציבורי, בכלכלה ובתעשייה. המגמה האחרת, "החרד"לית", מאופיינת בנתיבי הסתגרות המתבטאים באורחות החיים, בקוד הלבוש, באזורי המגורים, במסגרות החינוך ובמאפייני התעסוקה. מתוך זהותן של המגמות ודפוסי הגיונן התהוו חסמים ליכולתה של הציונות הדתית להתחבר אל קבוצת הרוב המסורתית בחיי היומיום.
החסם האחד, במגמת המצוינות שמייצג השר נפתלי בנט, קשור בטבורו למיתוגי השתייכות לקבוצות עילית כסיירת מטכ"ל וקורס טיס. מתוך ליבת הגישה ההישגית נוצר פער תרבותי בינה ובין הקבוצה המסורתית. הוא מתבטא גם בממד כלכלי־חברתי.
במגמה השנייה, החרד"לית, החסמים בפני שותפות עם הציבור המסורתי גלויים ומודעים יותר. הם כרוכים באורח החיים המונהג על ידי גישה הלכתית נוקשה. בהכוונתה נוצרים מאליהם דפוסי קיום חברתי בדלניים. דפוסי הקיום האלה הולכים ונעשים לחסמים, המחוללים הרחקה של הציבור המסורתי מן הציבור הציוני דתי הבדלני.
כמו בשאלת אופיו היהודי של המרחב הציבורי במדינת ישראל, גם בסוגיית האינטרסים הלאומיים של ישראל ביו"ש חייבים לשנות את נקודת המבט המארגנת את תיאור המציאות. כצעד ראשון יש להיחלץ מן המלכודת המציגה את מפעל ההתנחלות כאינטרס מגזרי של מיעוט דתי־לאומי. במאמץ לפרוץ דעות קדומות שהתקבעו, ראוי לחזור ולהסביר: האחיזה הישראלית במרחבי שטחי C, בהתיישבות ובפריסה צבאית, היא המעט החיוני הנדרש לשימור תנאי ההגנה לגוש דן ולרצועת החוף הצרה. במרחבים האלה טמון המפתח לעתיד מדינת ישראל – לא רק בביטחון אלא גם בכלכלה, בדיור, באחווה הקהילתית, בתרבות, באקולוגיה ובזיקת היסוד לחבלי מולדת. כאן נקודת החיבור בין הסוגיה המדינית־ביטחונית לחברתית.
תפנית דרמטית בתוצאות הבחירות עלולה להמיט על מפעל ההתיישבות ביו"ש גזרת חורבן קשה מחורבן קיץ תשס"ה. עומק האיום מחייב את הציונות הדתית לאחד כוחות במאמץ לפרוץ את גבולות המגזר. לשם כך עליה להכיר בחסמים הכולאים אותה בבדלנותה המגזרית, ולהתחבר בבשורה יהודית רעננה אל הרוב של עם ישראל, המכונה מסורתי. זה צו השעה, כמשקל נגד למגמות המגבילות את כמיהת הגאולה היהודית ללא יותר מציפייה למדינה מתוקנת נורמלית שכיף לחיות בה. זו שליחותה הגדולה של הציונות הדתית, ומבחן חסר תקדים להנהגתה הפוליטית.
