התרגלנו למפלגה דתית. כמו סוודר מהוה שנלבש על הגוף בנינוחות של הרגל ביום חורף. נעים, חמים, מריח כמו בית. וכך, השבוע הוא יצא שוב מהארון: נבחר צוות מוביל לבית היהודי ולאיחוד הלאומי, ונבדק שיתוף אפשרי עם עוצמה לישראל. עוד נכונו עלילות. אבל ראוי להרהר בשאלה המקדמית: האם יש צורך במפלגה ציונית־דתית, שגם אם רוממות הממלכתיות בפיה מגזריות הוא שמה האמיתי?
החרדים והערבים שואפים להתבדל מהחברה הישראלית ולחזק את זהותם בנפרד מהכלל. לכן אפשר להבין את הצורך שלהם בהתארגנות פוליטית מגזרית ואת ההיענות הנרחבת של רוב החרדים ורוב הערבים המצביעים למפלגות "שלהם". אבל בין החרדים והערבים ובין הציונות הדתית קיים הבדל מכריע: הציונות הדתית אינה רוצה להתבדל אלא להשתלב. זהו דגלה מאז ומתמיד. אם כך, מדוע נדרשת לה מפלגה מתבדלת?
בעבר, הפוליטיקה הדתית התקיימה בעיקר לשם השגת שתי מטרות. האחת היא קידום חקיקה דתית שנועדה לממש חזון הלכתי למדינת היהודים (בדור הראשון של המדינה) ולשמר את הזהות היהודית הדתית של המרחב הציבורי בישראל (בדור השני). האחרת היא גיבוש כוח פוליטי שיבטיח את הקצאת המשאבים הנדרשים לפיתוח מוסדות המגזר.
ואולם, זמנה של החקיקה הדתית במובנה הקלסי עבר. מגרעותיה עולות לאין שיעור על יתרונותיה. מנקודת ראות דתית לא רק שאין ערך לכפייה, אלא שהיא גורמת לניכור מהדת. מנקודת ראות ליברלית הכפייה בלתי נסלחת, ומנקודת ראות שמרנית הדת היא עניין פרטי, ועדיף שהמדינה תימנע מעיסוק בו. ואכן, בעשור האחרון אין כמעט תמיכה פוליטית בכנסת בהטמעת ההלכה בדין המדינה.
מנגד, המאמץ לשימור הזהות היהודית של המרחב הציבורי – שבת, גיור ועוד – הוא עניין ראוי. ואולם, מחדלים של ההנהגה הדתית, המתחמקת מפיתוח תשובות רוחניות לאתגר הריבונות, ושל ההנהגה הפוליטית, שהחמיצה כל אפשרויות לרקימת הסדרי פשרה סבירים, הותירו אותנו עם ציבור רחב שהיהדות יקרה לליבו, אך הוא רואה בהסדרים הנוהגים בנושאים אלו עניין דתי גרידא, ומחטיא את ההיבט התרבותי־לאומי. המשך המיתוג הדתי של העיסוק בזהות היהודית, באמצעות הפוליטיקה הדתית, הוא מתכון בדוק לכישלון.
נותרה, אם כן, המטרה השנייה: הקצאת משאבים. בעניין הזה הדתיים אינם שונים מכל קבוצה אחרת. יש להם צרכים לגיטימיים לשימור הזהות הקבוצתית בהיעזרות בכספי המדינה. חזקה על המדינה שלא תקפח את הצרכים האלו. גם בהיעדר מפלגה דתית ייעודית, הכנסת רוויה ח"כים ציונים־דתיים, המממשים את שאיפת ההשתלבות שחונכו עליה.
גם פועלה המעשי של הפוליטיקה הדתית בדור האחרון אינו מצדיק את המשך קיומה. ראוי להודות: הפוליטיקה הדתית עוסקת בעיקר בקידום ההתיישבות ביו"ש, אך זהו מפעל לאומי שאינו מחייב קיומה של מסגרת פוליטית דתית.
ההשתלבות מתממשת. רוב הציונים־דתיים שומרים על ייחוד באורחות חייהם בלי שיתבדלו מכלל הציבור. דתיים אינם מוותרים על זהותם וערכיהם כאשר הם בוחרים להיות מפקדים, שופטים, פרופסורים, אמנים או עיתונאים. זאת ועוד: שלא כזעקות השבר האופנתיות, מתחזק קולם של רבנים ציונים־דתיים שוחרי השתלבות כלפי כלל ישראל. אם כך, חוזרת השאלה, מדוע דווקא בשדה הפוליטי נדרשת התבדלות במפלגה סקטוריאלית?
ההשתלבות, גם בפוליטיקה, היא מהלך ראוי מנקודת ראות של החזון הציוני־דתי, באשר היא מממשת את ערכי היסוד של "ממלכתיות" ושל נשיאה באחריות על הכלל, במגרש הלאומי החשוב ביותר. חשוב להדגיש, שההשתלבות איננה טקטיקה להשגת כוח, אלא דרך המלך למימוש האידיאל הציוני־דתי.
היא גם מהלך מועיל לקידום ערכי הציונות הדתית בכלל הישראלי דרך דיאלוג, כראוי. קיומה של מפלגה דתית פטר את שאר חברי הכנסת מאחריות למקומה של הדת בחיים הלאומיים, ובכך דילל את אופייה היהודי של המדינה. יש לקדם מגמה הפוכה, של שילוב מנהיגים ציוניים־דתיים בכל המפלגות. בכך תגיע המהפכה הציונית־דתית לשלב בגרות נוסף, וייפתחו בפניה אופקים חדשים.
