להקת "שלוה" ריגשה את המדינה כולה בהופעותיה בתוכנית "הכוכב הבא לאירוויזיון". איך אפשר לא להתרגש למראה להקה שמורכבת כולה מבעלי מוגבלויות, שחבריה מפליאים לשיר ולנגן קלסיקות ישראליות ועולמיות, בלי להיעזר בגימיקים של תלבושות חושפניות או בלהקות ליווי גדולות? פשוט עומדים ושרים ומרגשים את כולנו.
כן, גם אני רציתי שזו תהיה הלהקה שתייצג אותנו באירוויזיון. במיוחד מול אירופה, שהיחס שלה לישראל עוין כל כך, היה טוב להציג להקה ישראלית שכולה משדרת אהבת אדם, ומתן הזדמנות גדולה גם למי שגורלו לא שפר עליו. האפשרות הזאת ירדה מן הפרק, לפחות בחלק התחרותי, בגלל סירוב איגוד השידור האירופי לאפשר לחברי הלהקה, ששלושה מהם דתיים, להימנע מהופעה בחזרה הגנרלית של התחרות, המתקיימת בשבת.
הרבה כעס נשפך על האירופים בגלל זה: ייחסו להם אי נכונות לקבל את השונה. שרת התרבות מירי רגב ביקשה במכתב את הכרתו של איגוד השידור האירופי ב"עיקרון המקודש" של "מתן שוויון ללא הבדלי דת, מגדר, גזע והשקפה דתית". אפילו הרב אילעאי עופרן מקבוצת יבנה, אדם מתון, קרא לוותר לגמרי על אירוח האירוויזיון אם אינו מסוגל לקבל את שונות התרבות היהודית באירוע המתקיים במדינת היהודים. לא היה חסר הרבה שההתנגדות לוותר על הופעה בשבת תוגדר כעוד אחד מסמני האנטישמיות האירופית.
בסופו של דבר נמצאה פשרה מכובדת: חברי הלהקה יופיעו בתוכנית האמנותית של חצי הגמר, לא כמתחרים אלא כמי שמנעימים את זמנם של הצופים בהמתנה לתוצאות ההצבעה. כך תתאפשר להם החשיפה המיוחלת לכלל הצופים האירופים, בלי לחלל שבת. למען האמת, מכיוון שהאירוויזיון אינו אירוע נשגב בעיניי, יכולתי לחיות בשקט גם עם ביטול אירוחו בישראל. כבר היו כמה מקרים שישראל ויתרה על השתתפותה באירוויזיון, כשחל בערב יום השואה או יום הזיכרון לחללי צה"ל. בהחלט לגיטימי לבטל את ההשתתפות באירוע משום שנמנע מזמרים דתיים להופיע בו בלי לחלל שבת.
אבל השאלה האמיתית היא אם אנחנו – החברה הישראלית בכלל, ובמיוחד הציבור הדתי שהתרגז כל כך על הגזרה האירופית – באים למאבק הזה בידיים נקיות. האם אנחנו מאפשרים "שוויון ללא הבדלי דת, מגדר, גזע והשקפה דתית" בישראל?
התשובה ברורה: מובן שלא. הרי הרוב בכנסת מונע את הכנסת ערך השוויון בין כלל האזרחים לחוקי היסוד שלנו. יתר על כן, ההכרה בנישואים נמנעת בישראל מיהודים הנישאים למי שאינם מוכרים כיהודים ומזוגות חד־מיניים, והם נאלצים לרשום את נישואיהם בחו"ל. למעשה, זה נכון כידוע גם לגבי יהודים כשרים וסטרייטים, שאינם מעוניינים להתחתן ברבנות. מרבנים שאינם אורתודוקסים, ולמעשה גם מרבנים אורתודוקסים שהרבנות אינה חפצה ביקרם, נמנע בישראל לחתן, לגרש ולגייר, וברוב המקרים נמנעת מהם גם ההכרה הממלכתית כרבנים, על התקציב הממלכתי הכרוך בכך. ההכרה הממלכתית והתקציבית נמנעת למעשה גם מכלל הנשים המעוניינות בתפקידי רבנות ודיינות, גם במקרים שיש קהילה שמוכנה לקבל אותן. מאנשים שאינם שומרי שבת וגם אינם בעלי מכונית פרטית נמנעת אפשרות התנועה בשבת.
הפגיעות האלה חמורות בהרבה מהפגיעה בחברי להקת שלוה. קודם כול, מפני שהן נוגעות לזכויות בסיסיות הרבה יותר מ"הזכות" להופיע באירוויזיון; זכויות שמגיעות בעיקרון לכל אדם, ולא רק למי שמפליא לשיר ולנגן. מה גם שחברי שלוה ידעו שכללי התחרות הקבועים מחייבים את כלל המשתתפים לחזרה גנרלית בליל שבת. הם לא קופחו לרעה בין כלל משתתפי התוכנית. בקשתם להיות מופלים לטובה היא שנדחתה.
במילים פשוטות: אנשים דתיים הקובלים על הפגיעה בחברי שלוה אך אינם נאבקים בד בבד נגד הפגיעה בזכויות כלל הנשים, או כלל חברי הזרמים הלא אורתודוקסיים, הם, במחילה, צבועים. מי שהזדהה, כמוני וכמו רבים אחרים, עם תסכולם של חברי שלוה, מן הראוי שיעלה לנגד עיניו את התסכול הגבוה פי כמה של אנשים שנמנע מהם להתחתן במדינתם, לקבל את ההכרה והתקציבים השוויוניים לבית הכנסת ולקהילה שלהם, או לבקר בשבת את קרוביהם וחבריהם.
