במערכת הבחירות לכנסת ה־15 ולראשות הממשלה, לפני 20 שנה, דיבר אהוד ברק על הזקנה במסדרון בית החולים. גם אז זה לא היה חדש. לאחרונה פרסם ד"ר איתן חי־עם בהארץ יצירה פרי עטו: מכתבו של קשיש המאושפז בתנאים לא נאותים ואפילו מבזים. בפולואפ בדף הפייסבוק שלו נכתבו תגובות תומכות, המבכות את הידרדרות מערכת הבריאות. אחד מהתומכים היה ד"ר רפי ביאר, מנהל בית החולים רמב"ם בחיפה. ד"ר חי־עַם עצמו ניהל בעבר את בית החולים סורוקה בבאר־שבע, והיה מנכ"ל משרד הבריאות. שניהם טובלים ושרץ בידם; המצב המתואר הוא תוצאה הכרחית של התנהלות מערכת הבריאות.
תקציב משרד הבריאות עומד על 40 מיליארד שקלים בשנה, כ־5,000 שקלים בשנה לכל אדם בישראל. כשמנהלי בתי החולים אומרים שאין די כסף, הם לא אומרים כמה כסף צריך. עוד דבר שהם לא אומרים הוא מה קובע את הצפיפות במחלקות הפנימיות.
מחירו של יום אשפוז הוא 3,000 שקלים. את הסכום הזה מעבירה קופת החולים של המאושפז לבית החולים. הסכום הזה יועבר בכל מקרה, בלי קשר לתנאי האשפוז או לתוצאותיו. חולה השוכב במסדרון המחלקה יניב לבית החולים אותה הכנסה שמניב חברו המאושפז בחדר פרטי.
ומה העלות לבית החולים? רוב הוצאות בית החולים קבועות. הוא משלם שכר לצוות ויש לו הוצאות כמו בכל מוסד. במחלקה שיש בה תקן של 40 מיטות, אם מכניסים אליה 50 מאושפזים, העלות השולית של החולה ה־50 לבית החולים היא אפס – אבל ההכנסה שהוא מניב ממשיכה להיות 3,000 שקלים ליום. הסכום הזה אינו נמוך יותר אם החולה שוכב בפרוזדור בתת־תנאים, ושביעות הרצון של החולה אינה מחושבת בתשלום. פתיחת מחלקות נוספות, עם זאת, תעלה כסף לבית החולים.
אף שהמאושפז הוא מי שמקבל את הטיפול, לא הוא מי שקונה את השירות. ומי שלא בוחר – לא משפיע. צפיפות היא עסק טוב לבית החולים אבל רע לחולים, אבל מי שואל אותם? הלקוח האמיתי של בית החולים הוא קופת החולים, לא המטופל.
כל קופות החולים מחזיקות בבתי החולים אנשי קשר, שמוודאים שהאשפוז לא מתארך במידה לא סבירה. הם לא בודקים מהם תנאי האשפוז, וממילא קופת החולים אדישה לתנאי האשפוז, משום שאין להם השפעה על המאזן שלה.
במדינת ישראל יש בתי חולים ענקיים. בבית החולים סורוקה, למשל, יש שבע מחלקות פנימיות המתוקננות ל־40 חולים במחלקה. בפועל התפוסה שלו יכולה להגיע גם ל־120 אחוזים, והאשפוזים קצרים מאוד. סורוקה הוא בית חולים יחיד המשרת את כל השטח מקריית־גת עד אמצע הערבה, מעל מחצית שטחה של מדינת ישראל. בערך מיליון איש מתגוררים בשטח הזה.
במדינות רבות במערב יש תמהיל שונה, של הרבה בתי חולים קטנים ומעט בתי חולים גדולים. בעיירה קטנה באירופה, בסדר גודל של ערד, אופקים, רהט או ירוחם, אפשר למצוא בית חולים קטן. בעיר גדולה כמו באר־שבע יהיו אולי ארבעה בתי חולים קטנים ומרכז אחד לרפואה שלישונית. במצב כזה המטופל יכול לבחור את בית החולים שלו. בעיירה קטנה תהיה גם תקשורת טובה הרבה יותר בין רופא הקהילה לבין רופאי בית החולים.
אבל גם בלי לבנות עוד בתי חולים אפשר להפוך את המאושפז ללקוח. יש מגוון אפשרויות. הפשוטה ביותר היא כנראה להקצות חלק מהתקציב המועבר ממשרד הבריאות לבתי החולים לחלוקה יחסית על פי סקרי שביעות רצון של מטופלים.
כל עוד לא ישתנה המבנה של בתי חולים ענקיים, שבהם הלקוח האמיתי הוא קופת חולים והמאושפז הוא המוצר, גם התוצאה לא תהיה שונה.
