כ־90 אחוז מההורים לילדים לא היו מוכנים שילדיהם ישתתפו בפעילות עם ילד עם מגבלה, מחצית מהישראלים לא מוכנים לגור ליד בעלי מוגבלויות ול־40% מהציבור היה מפריע אם בכיתה של בנם יישב ילד מוגבל. זו תמונת המצב (המכוערת) של החברה הישראלית 2019. כשלהקת שלוה (המורכבת משתי עיוורות, לקוי ראייה, בעלי תסמונת דאון ועוד) יצאו לדרך – הם פגשו אותנו ורצו שנסתכל עליהם אחרת. הם רצו להתקבל כשווים – שלא נעבור מדרכה כשנראה אותם, ושלא נלחש לילד שלנו בחמלה מזויפת "תראה איזה מסכנים" כשהם יושבים מולנו באוטובוס.
את חלק מהאנשים המוכשרים והטובים האלה אני מכירה באופן אישי. אני זוכרת את דינה סמטה מהשנים הראשונות שלה בארץ, אז פגשתי אותה לראשונה בבית חינוך עיוורים. לבבית, קצת ביישנית ומתוקה להפליא עם קול פעמונים. את גיא פגשתי קצת אחרי – הוא היה בן שירות בבית הספר של בית חינוך עיוורים, בזמן שעבדתי שם. כריזמטי ברמות, יוצר בנשמתו ומוכשר, אמאל'ה כמה מוכשר. גאון מוזיקלי. גם את ענהאל פגשתי בהמשך הדרך – היא לא רק זמרת נשמה, היא נשמה אמיתית.
השלושה האלה, יחד עם חבריהם, קיבלו בחודשים האחרונים הזדמנות של פעם בחיים – לעבור מהשוליים של החברה הישראלית, איפה ששמנו אותם כולנו, ללב הפריים טיים, לתוך הבית שלנו. עבורי, כמי שליוותה אותם במשך שנים, זה היה טבעי לראות אותם שם, אך אני מניחה שעבור קברניטי עולם הבידור הישראלי מדובר בפריצת דרך של ממש ועל כך שאפו גדול לקשת. אנחנו, כולנו, עברנו שלב בהתפתחות שלנו כחברה בזכותם. מאלו שמלחששים ליד בעלי מוגבלויות ("אולי הוא צריך עזרה"), או מושכים אותם במעבר חציה בלי לשאול, או שיוצאים מנקודת הנחה שעיוור צריך שיצעקו כשמדברים אליו כי אם הוא לא רואה הוא בטח גם לא שומע, התחלנו לראות אותם כפי שהם באמת.
ולא רק זה. הם הפכו להיות מושא לגאווה. אנחנו מסתכלים עליהם, רואים את הכישרון האדיר ורוצים בלב שלם שהם ינצחו. כי הם טובים ומוכשרים, אבל לא רק, אלא כי הניצחון שלהם מעניק לנו את האישור לכך שאנחנו טובים יותר, בזכותם. זה מה שגיא, דינה וענהאל רצו להשיג בתחילת הדרך – להיכנס אלינו הביתה ולהראות שאפשר אחרת, שהם טובים בדיוק כמו שהם.
אמנם המהפך עוד צריך לחלחל הלאה, אבל סימנו את היעד. ופתאום בא תאגיד השידור האירופי ואומר לנו: יש כללים! החזרה הגנרלית מצולמת בשבת, ומחצית מהניקוד ניתן למתחרים באותו מועד.
כלומר – שומרי שבת מוקצים מחוץ למשחק, ושלוה בחוץ. במקום שנשכלל את קבלת האחר שלנו, זו שלמדנו רק בחודשים האחרונים בזכות הלהקה המדהימה הזו, לכך שנוכל לקבל גם השקפות עולם שונות משלנו ושנדע להיעמד מאחוריהן במידת הצורך – אנחנו כחברה אומרים "עד כאן" ושולחים את שלוה הביתה.
לפני שאנחנו באים לתאגיד האירופי בטענות על דרישותיהם הנוקשות, כדאי שנסתכל פנימה לתוך הבית ונראה שבמכלול הזה של יהודית ודמוקרטית קצת לא נוח לנו עם "היהודית" הכבדה הזו אל מול העולם הגדול. לא סתם יהודית ודמוקרטית מופיעות במגילת העצמאות אחת ליד השנייה. לפעמים הערך הדמוקרטי יכול לשרת את היהודי – שנדע למשל הפעם לדרוש, בשם הדמוקרטיה והכלת האחר, שבמדינה יהודית אנחנו מבקשים סובלנות כלפי מי ששומרים את המסורת הזו. פתרונות יימצאו בהמשך – השאלה היא על הדרך, ואנחנו בחתיכת פיגור.
