כשילד שלי בוכה אני עושה אחת משלוש: או שאני מרגיעה ואומרת, לא נורא. נשיקה וזה עובר. או שאני מלמדת אותו מה לעשות בכדי למנוע את הפעם הבאה. תספר למורה. תתרחק. תגיד לו ככה. או, במקרים שזה מעבר לכוחותיו, אני אומרת לו, אהוב ליבי, אני אטפל בזה.
בערב שבת האחרון ישבו ילדי תקוע סביב לשולחן ובכו. ולא יכולתי להישיר מבט. כי זה כן נורא. כי זה יקרה שוב. כי אני יושבת מולם ולא עושה כלום.
תקוע כואבת פנימה. זה אופי המקום, לטוב ולרע. כמעט ולא תמצאו כאן קריאות לנקמה, או מעשי נקמה כמו לאחר רצח הלנה ראפ בבת ים, למשל. אנחנו מדברים על טוב ורע ואהבה ותפילות.
בינתיים יאיר נתניהו מעלה פוסט בו הוא מאשים את ה"משטרה החולה שלנו" בצו איסור פרסום ואת התקשורת כי היא "שותקת ומפהקת". כי הדם בוער, והכי קל להאשים את אלה ולא את אבא, שאם היה רוצה לא היה מורה לכוחות הביטחון "לבחון אפשרות להריסת הבית", אלא להשתולל ולצרוח כמו שראוי ונכון ומכבד את הילדה הזאת.
יאיר נתניהו היה צריך לדפוק חזק על הדלת עד שתיפול, בעיניים קרועות מבעתה ולדרוש: אבא, אנחנו לא בקישינב. בארץ שלנו אסור שיעשו דברים כאלה ליהודים. אבא, תסתכל לי בעיניים ותעשה שזה לא יקרה שוב, כי אתה יכול. כי אתה חייב. בשביל הרוגי מלכות צריך שתהיה מלכות.
בהלוויה הנוראה ביום שישי, חברה של אורי ספדה לה וסיפרה שכשחיפשה אותה ביער, רצה להקת יעלים מהסבך, "כאילו באה לספר לנו שראו אותך והשאירו לנו עקבות שנבוא אחריה. והמון פרחים שניסו לעודד אותי, שעוד רגע תגיעי אלינו כשהם שזורים בשיער שלך, ומשרים על פניך חיוך ענקי, מאושר".
מאז, אני רואה אותה כמו בציור זוועות של פרידה קאלו, יופי ודם, טוהר וכאב כל כך מוצק שאי אפשר לנשום. היא הבזקים ביער, היא אור מהבהב, מוקפת ירוק של חורף טוב, היא מוטלת, ועדר צביות חג סביבה, שומר.
