בשנת 2000 הגיש אהוד ברק ליאסר ערפאת מדינה פלסטינית על מגש של כסף. היא כללה כמעט את כל יהודה ושומרון וחלקים עצומים מירושלים. ערפאת השיב בלאו. שמונה שנים חלפו ובתהליך אנאפוליס הניח אהוד אולמרט בפני מחמוד עבאס הצעה נדיבה עוד יותר. אבו מאזן הבטיח לחזור עם תשובה, אך זו לא נשמעה עד היום. גם בשנת 2014 הוגשה לאבו מאזן תכנית מרחיקת לכת לטובתו, הפעם מידי ברק אובמה. היו"ר הפלסטיני חזר על אותו תרגיל. תומכו האמריקני הגדול בכל הזמנים, עדיין מחכה למענה. ואמש, בנאומו ההזוי ברמאללה, השליך עבאס לאשפה את ההצעה של דונלד טראמפ. צריך לומר שמתווה טראמפ עוד לא הוצג, כלומר הראיס הרג אותו בטרם נולד.
אבל מה זה משנה. לא צריך להיות מדינאי גדול כדי להבין שהפלסטינים לא רוצים הסדר קבע עם ישראל. הם לקחו באוסלו ובוואי מה שהיו יכולים, אך לפני כן ולאחר מכן מסרבים בעקביות להתחייב לקץ הסכסוך. כפי שאמר אמש עבאס בגילוי לב, הרזון דטה הפלסטיני הוא ראיית ישראל כולה כמדינה קולוניאליסטית, נטע זר שצריך לחזור להולנד ולתימן, לבריטניה ולאמריקה.
כל הניתוח הזה אינו חדש לקורא הישראלי. הרי גם זהבה גלאון הודתה פעם שהמקסימום שלנו לא פוגש את המינימום שלהם. ועוד לא אמרנו מילה על הפיצול בין יו"ש לעזה, על ירידת עבאס מהבמה, על קריסת השלטונות בעולם הערבי, על החובה לשמר את צה"ל בכל תרחיש ביו"ש, וכן הלאה וכן הלאה. בקיצור, לא היינו צריכים את המופע האנטישמי של עבאס כדי לדעת שאתו אי אפשר לעשות עסקים.
אם כך מה עושים?
ראשית, ישראל צריכה לשכנע את טראמפ לנטוש את המסלול הבילטרלי מול הפלסטינים. בשבוע הבא יגיע לכאן סגן הנשיא האמריקני מייק פנס, מדינאי אוהב ישראל ומפוכח מאין כמוהו. נתניהו צריך לצייד אותו במסר שחבל על בזבוז הזמן. לטראמפ נותרו שלוש שנים לכהונה. כדי להגיע לפריצת דרך צריך להתניע דרך חדשה.
לאן? לשני כיוונים, שמצד אחד סותרים זה את זה ומצד אחר דווקא משלימים. הכיוון הראשון הוא קביעת עובדות בשטח. 50 שנה לאחר מלחמת ששת הימים, ראש הממשלה נתניהו צריך להשלים את המעגל שנפתח אצל לוי אשכול, ולעגן את ירושלים וישראל בכלל, למצב שבו לא תיקלע שוב לגבולות אושוויץ.
הצעד הזה צריך להיעשות באמצעות היקפי בנייה מסיביים בעוטף המזרחי של ירושלים, לאורך כביש מעלה אדומים יריחו, ובנקודות אסטרטגיות אחרות כגון צירי הרוחב בשומרון וביהודה. צריך לצאת למבצע הזה בלי בג"ץ ובלי בצלם, הן מסיבות מדיניות, הן משום שרק נקיטת אמצעים קיצוניים תחזיר את מחירי הדירות לרף שפוי. הרי כבר שש שנים שכל צעד אחר נוסה ולא צלח.
אין ספק שבנייה נרחבת תעורר מורת רוח מסוימת אצל הערבים והאירופים, מה שיוביל ללחץ מדיני. אך זו בדיוק הסתירה המשלימה. זכותה של ישראל לומר שאיבדנו די הזמן והמתנו די הצורך. אם סיסי, עבדאללה וסלמן רוצים לגבש בשם הפלסטינים הסדר עם ישראל, הם מוזמנים. אם לאו, שיואילו לאפשר לנו לקחת את גורלנו בידינו. הם לא יכולים גם לעצור אותנו מלדאוג לעצמה וגם לאפשר לעבאס להשתולל. זה לא עובד ככה בעולם שפוי.
וכמו שקרה ערב אוסלו, דווקא הקניית התחושה לצד השני – מדינות ערב במקרה זה – שהזמן פועל לרעתו היא שעשויה לחולל פריצת דרך. שכנינו בתקופה שהם זקוקים לנו יותר מתמיד. הצהרת טראמפ על ירושלים הרי עברה בשקט, גם משום שלמדינות ערב לא באמת היה אכפת. כלומר, איתן אפשר לעשות עסקים למרות הרטוריקה המתלהמת.
זה אפוא הכיוון שיש לשאוף אליו. קביעת עובדות בלתי הפיכות בשטח, תוך ניסיון להגיע להסכמות עם מדינות ערב מעל ראשם של הפלסטינים. 25 שנות מריחת הזמן של אוסלו מיצו את עצמן. הגיעה השעה לעבור לשלב הבא.
ממשלה ימנית, זו ההזדמנות שלך.
