מושל מדינת ניו־יורק, הדמוקרט אנדרו קואומו, חתם בינואר האחרון על אישור חוק בריאות הפריון (RHA), שעיקרו מתן היתר לביצוע הפלה "לכל אורך ההיריון, כשהדבר נצרך לשמירה על חיי האישה או בריאותה", בידי מעגל רחב של בעלי מקצוע שאינם בהכרח רופאים (אחיות, מיילדות וכד'), ודחיית האפשרות להחיל את הדין הפלילי ביחס לפגיעה בעוברים. המצב הקודם בחוק, שנשען על סדרה של פסיקות של ביהמ"ש העליון מאז 1973, התיר באופן עקרוני את זכות האישה לבצע הפלה אך אפשר לאסור הפלה מהשבוע ה־24 להיריון, למעט מקרים חריגים שבהם נשקף סיבוך למצב האישה, וגם זה התייחס רק לרופאים; כל חריגה מאותו הנוהל עשויה הייתה לחשוף את הצוות לאישום פלילי. לאחר החתימה על החוק החדש הכריז קואומו כי זהו רגע גדול לנשים ולאמריקה, והורה להאיר באור וורוד וחגיגי כמה מגדלים בולטים במנהטן.
תגובת השמרנים לא אחרה לבוא. זה החל בהאשמת הדמוקרטים ברצח תינוקות ובהפעלת לחץ על הכנסייה הקתולית להדיח את המושל משורות מאמיניה. מובן גם שהמחווה החגיגית של המושל הייתה חסרת טעם בעיניהם, שכן מדובר לטענתם בגילוי ניכור לרגשותיהם של עשרות מיליוני אמריקנים שמבחינתם זוהי חגיגה דוחה של היתר חוקי לרצוח תינוקות לא רצויים. באופן כללי, התקשורת השמרנית מבליטה את הנושא במסגרת הקרב על ליבן של אוכלוסיות שנחשבות כמצביעות מסורתיות של המפלגה הדמוקרטית – ובעיקר הקהילה הלטינו־אמריקנית, שהיא נוצרית ברובה הגדול – שעשויות להוות לשון מאזניים בבחירות הארציות הבאות.
גם דמוקרט אחר, מושל ווירג'יניה ראלף נורת'ם, העניק תחמושת אפקטיבית לשמרנים כשגילה בשידור חי, בסמיכות לאישור החוק בניו יורק, תמיכה באפשרות להפסיק את חיי העובר אף לאחר שהוציאו אותו מרחם אימו, בעקבות חוק דומה שעמד אז להצבעה במדינה. שדרנים פופולריים לא היו צריכים לעשות הרבה כדי להציג את העמדה הדמוקרטית כחרפה מוסרית: הם פשוט כינו את נורת'ם, רופא במקצועו, בתור "המושל מנגלה". התקשורת השמרנית כמעט וחגגה את ההישג הדמוקרטי בניו יורק, כשהיא מתארת את המפלגה הדמוקרטית כשבויה בידי האגפים הקיצוניים שלה.
נראה שהדמוקרטים בניו־יורק באמת הלכו צעד אחד רחוק מדי, כשבמקום להסתפק במיסוד חוקי של ההלכה המשפטית הקיימת שמתירה הפלה עד השבוע ה־24, הם הרחיבו את היתר ההפלה עד לשלב הלידה ובכך הפסידו נקודות בוויכוח הערכי ואולי גם מצביעים פוטנציאליים. אולם בנושא ההפלה מתנהלת המחלוקת גם במישור החוקתי ובמישור הפוליטי, ואת הטעויות שעשו השמרנים בשטחים האלו הם מנסים כעת להצניע.
שכן, ההתנגדות הערכית של השמרנים להפלות לוותה בטיעון שמרני-משפטי: בית המשפט העליון, כך נטען, חרג מסמכותו כשהתיר הפלות לנשים בניגוד לחוקי המדינות באמצעות פרשנות מרחיבה של החוקה, ובכך גרם לא רק לפילוג חמור בחברה האמריקנית אלא גם למחלוקת ביחס לאקטיביזם מול שמרנות בבית המשפט העליון ולמתח קשה שמלווה מאז את הליך מינוי השופטים. אם הנשים רוצות שינוי, אמרו השמרנים, הן מתבקשות לעשות זאת בדרך האזרחית הארוכה והראויה: פנייה אל דעת הקהל והשפעה הדרגתית דרך המפלגות על החקיקה. בשנים האחרונות הרפובליקנים אף הכריזו בגלוי על תקוותם למנות שופטים שיבטלו פסיקות אקטיביסטיות קודמות של בית המשפט העליון, מה שגרם לדמוקרטים לצאת מגדרם כנגד השופט קוואנו, שמינויו בידי הנשיא טראמפ מהווה אבן דרך חשובה אל רוב שמרני בבית המשפט העליון.
בשל המעמד החוקתי הרעוע של היתר ההפלה, בארגוני הנשים הבינו שאי אפשר לסמוך על ההלכות המשפטיות ולכן ביקשו למסד את זכות ההפלה בבתי המחוקקים. במדינת ניו־יורק התהליך החל כבר ב־2006, אבל נתקל בהתנגדות עזה מצדם של הרפובליקנים ששלטו בסנאט של מדינת ניו־יורק כמעט ברציפות מאז מלחמת העולם השנייה וחסמו כל הצעה להכרה בזכות להפלה. משנתפש הסנט בידי הדמוקרטים ב־2018, נפתח מחדש הליך החקיקה ועבר במהירות את כל הערכאות, ומה שניסו השמרנים בניו יורק למנוע כהתערבות משפטית הם ייאלצו לקבל עכשיו בחקיקה ראשית. בקצרה, האיום הרפובליקני בביטול הפסיקות הליברליות גרם לארגוני הנשים לתבוע מהנבחרים הדמוקרטיים הישגים במישור הפוליטי, והסרבנות הרפובליקנית לפשרה הביאה עליהם לבסוף חוק גרוע בהרבה ממה שאי פעם יכלו לדמיין, כשמימון ההפלות גם יכוסה על ידי משלם המיסים כחלק משירותי הבריאות. השמרנים יכולים להמשיך עם הרטוריקה אודות הקיצוניות הדמוקרטית שהורסת את אמריקה אבל כדאי גם להם לעשות חשיבה מחודשת על התפקיד שהם מילאו בפרשה.
מה שבטוח, עד כמה שהחוק הזה מעצבן את השמרנים, כדאי להם מאוד שלא לפסול את החקיקה הזאת בבית המשפט העליון גם אם ייווצר להם בו רוב, ולתת לדמוקרטיה לעשות את שלה במעלה הדרך הארוכה. השמרנים מהבחינה המשפטית־חוקתית, צריכים לברך על המהלך שעשו הנשים ולהילחם גם הם על דעת הקהל, מבלי להתפתות לקיצורי דרך בדמות אקטיביזם שיפוטי שעשוי בנסיבות מסוימות לפעול לטובתם כשמרנים מהבחינה הערכית.
