בקיץ 2005, הרב רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ מצאו עצמם בשני קצוות של הסקאלה הכתומה. כראש המכינה הקדם צבאית־בעצמונה, הרב פרץ היה בקצה הממלכתי של גוש קטיף. הוא לא האמין בהפגנות ובטח שלא בחסימת כבישים, התנגד לסירוב פקודה והמשיך לחבק את הצבא עד לרגעים האחרונים בגוש. בריאיון שקיימתי איתו בתקופת כהונתו כרב הצבאי הראשי, הוא אמר: "אחרי ההתנתקות היו שאמרו שלא צריך להתפלל יותר לשלום המדינה, אבל אני אמרתי שמעכשיו צריך להתפלל פי עשר על ראשיה, שריה ויועציה". סמוטריץ, לעומתו, השתייך בתקופת המאבק בעקירה לקבוצת האקטיביסטים שהובלה על ידי אנשי גב ההר ודחפה להחרפת המאבק. האקטיביסטים עודדו סירוב פקודה ויזמו חסימות כבישים. סמוטריץ עצמו נעצר למשך שלושה שבועות, אך לא הוגש נגדו כתב אישום.
בבחירות הקרובות השניים יובילו יחד את המפלגה הציונית־דתית, אבל אין סיבה להתרגש מגווני הכתום השונים שלהם. הפערים ביניהם ברמת הממלכתיות ובדרכי המאבק על הארץ, הם פערים שכבר היו קיימים בעבר במפלגה המאוחדת של הבית היהודי והאיחוד הלאומי. בבחירות 2006, חצי שנה לאחר עקירת גוש קטיף, כיהנו במפלגה זה לצד זה זבולון אורלב הממלכתי שהשתהה בפרישה מממשלת שרון, ואריה אלדד שקרא למרי אזרחי נגד העקירה, ושלפני הצעדות לגוש קטיף קרא לצועדים להצטייד במספרי תיל לחיתוך גדרות כדי להקל את החדירה לגוש.
תמונת הרשימה המשותפת של הבית היהודי והאיחוד הלאומי כמעט הושלמה השבוע, ובינתיים חסר בה מרכיב חשוב. שלושת המועמדים של האיחוד ושני המועמדים של הבית (השלישית תהיה אישה שטרם נבחרה), מתגוררים כולם בקהילות דתיות הומוגניות – קדומים, נווה, טפחות, דולב והיישוב היהודי בחברון. רוב הציבור הדתי־לאומי מתגורר בערים ובשכונות הטרוגניות, ונכון לעכשיו אין לו ייצוג במקום ריאלי ברשימה המתרקמת. מקום מגורים הוא לא נתון חסר חשיבות. בדרך כלל יש לו השלכה על תפיסות חברתיות ודתיות. זה לא מקרה שרוב הציבור המכונה חרד"לי מתגורר ביישובים קהילתיים תורניים או בשכונות דתיות הומוגניות. מגורים בסביבה הטרוגנית משפיעים על עמדות והשקפות, ומייצרים בדרך כלל תפיסת עולם מורכבת ביותר בסוגיות של חברה, דת ומדינה.
תיקון מסוים יכול וצריך להגיע מהוועדה המסדרת של הבית היהודי, שאמורה לבחור בימים הקרובים אישה למקום השלישי ברשימת הבית היהודי. כדי לאזן את הרשימה המשותפת כך שתהיה מייצגת יותר, רצוי שזו תהיה אישה מהפלח העירוני והליברלי יותר של הציבור הדתי־לאומי.
קול מהנג
אין שום סיכוי שאצביע מרצ בבחירות הקרובות, אבל אני מודה שאשמח אם אבי דבוש ייבחר ביום חמישי הקרוב למקום ריאלי ברשימת המפלגה לכנסת. למרות הפער בינינו בעמדות המדיניות, אני יודע שברוב הסוגיות שיעסיקו את תושבי הנגב, דבוש יהיה כתובת זמינה ויעילה. דבוש היה ממובילי המאבק המוצלח בהקמת תחנת הכוח הפחמית באשקלון, וממקימי תנועת הפריפריות שנועדה לחבר בין פעילים חברתיים ממפלגות שונות לקידום ענייני הפריפריה. כבן אשקלון שהתגורר בעבר בקיבוץ ברור־חיל וכיום מתגורר בשדרות, הוא מהווה קול אותנטי של תושבי הדרום במגוון סוגיות חברתיות. במציאות הביטחונית של היום, כאשר החברה הישראלית צועדת כל העת ימינה, ממילא אין הרבה רלוונטיות לעמדות המדיניות שלו ושל חבריו למרצ. אם דבוש ייבחר השבוע במקום גבוה ברשימת מרצ, תושבי הנגב, ימניים ברובם, ירוויחו נציג אותנטי בכנסת למרבית הסוגיות הרלוונטיות לשגרת חייהם.
לא על השוק לבדו
לאחרונה הודיעה חברת אינטל שבכוונתה להשקיע 40 מיליארד שקלים בהקמת מפעל חדש בקריית־גת, שיעבדו בו בין אלף לאלפיים עובדים. מעבר לכך שמדובר בבשורה טובה לכלכלה הישראלית, זוהי בשורה תעסוקתית לעיר קריית־גת וליישובים סביבה. כ־500 מתוך 4,000 עובדי המפעל כיום הם תושבי קריית־גת, אבל עליהם יש להוסיף מספר גדול עוד יותר של תושבים שמועסקים במעגלים רחבים סביב המפעל, כמו בתעשיית המזון והתפעול. ההשפעה איננה רק על קריית־גת, אלא על האזור כולו. יותר ממחצית מהעובדים הישירים במפעל מתגוררים מדרום לגדרה. בנוסף, 130 ספקים של אינטל הם מאזור קריית־גת והדרום.
כאשר אינטל הגיעה לארץ, נבחנה האפשרות למקם את מפעליה בבאר־שבע. זאב בוים ז"ל, שהיה אז ראש עיריית קריית־גת, הצליח להשיג הכרה בעיר שלו כאזור עדיפות לאומית א', בדיוק כמו באר־שבע, וזה הספיק לשר האוצר דאז בייגה שוחט כדי להחליט על מיקומה של אינטל בקריית־גת. אילו המפעל של אינטל היה מוקם בבאר־שבע או בדימונה, אפשר להניח שהוא היה מחולל שינוי גדול עוד יותר בשוק התעסוקה בנגב. ועדיין צריך לזכור שכאשר המפעל של אינטל הוקם בקריית־גת ב־1999, כביש שש עדיין לא נחנך, לא הייתה רכבת מהירה מתל־אביב דרומה, וגם קריית־גת נחשבה מרוחקת יחסית מאזור המרכז.
תובנה חשובה שאפשר ללמוד מסיפור ההצלחה של אינטל קשורה לוויכוח הכלכלי בין חסידי השוק החופשי, לאלו התומכים בהתערבות מסוימת של המדינה בפיתוח שוק התעסוקה. אילו מדינת ישראל לא הייתה מזרימה לפני למעלה מעשרים שנה מענק בסך 600 מיליון דולר להקמת מפעלי אינטל בקריית־גת, סביר להניח שהם היו מוקמים בין גדרה לחדרה. הדירקטוריון של אינטל יושב בארה"ב. הוא לא החליט על הקמת המפעל בקריית־גת ממניעים ציוניים וחברתיים, אלא משיקולים עסקיים בלבד. הסיפור של אינטל הוא הוכחה לכך שאם רוצים לקדם את התעסוקה בפריפריה, אי־אפשר להסתפק בצמד המילים 'שוק חופשי' ולקוות שהכול יסתדר מעצמו. ללא התערבות מסוימת של המדינה, לא תהיה סיבה לחברות גדולות להקים את המפעלים שלהם דווקא בפריפריה ולא במרכז. 
