ילדים הם חכמים, ולכן ילדים הם שמרנים. הם אוהבים את השירים שהם מכירים, ואת המשחקים שלמדו מדורות קודמים של ילדים. כשהילדים שלי רוצים להכריע מי יהיה ראשון במחשב החדש, הם משתמשים במשחק הנושן "אבן, נייר ומספריים". משום מה, הם קוראים למשחק הזה "אבן ג'וק". אין לי מושג מאיפה הגיע לשם הג'וק, אבל מדובר באותו משחק הכרעה פשוט: הנייר עוטף את האבן, האבן שוברת את המספריים, המספריים גוזרים את הנייר, וחוזר חלילה. זה משחק פשוט, ישן ויעיל, ולכן הילדים שלנו ממשיכים לשמר אותו.
בעלי זיכרון טוב יכולים לאתר בחיים הציבוריים שלנו תבניות כאלו, של "אבן, נייר ומספריים". חִשבו על הדרך שבה מפלגות משבצות מועמדים לרשימתן. עד שנות השבעים, כל המפלגות בישראל נעזרו בוועדה מסדרת. ראשי המפלגה התכנסו יחדיו, התווכחו ונאבקו, ושיבצו את המועמדים לפי שיקול דעתם. בעגה הפוליטית האמריקנית קוראים לזה בבוז: "בחדר אחורי אפוף עשן". הדימוי הוא של חבורת גברים זקנים ומעשנים, הרוקמים ביחד מזימות נכלוליות, הרחק מעין הציבור.
בשנות השמונים עברו רוב המפלגות בישראל לשיטה אחרת, שנתפסה אז רעננה ודמוקרטית יותר: בחירות במרכז המפלגה. חברי הסניפים בוחרים נציגים למרכז, וחברי המרכז בוחרים את הח"כים. הליכוד היה הראשון לאמץ את השיטה החדשה, ואחריו הצטרפה גם העבודה, ואפילו המפד"ל. לבחירות במרכז היה ניחוח של חידוש דמוקרטי.
ואז התגלו החסרונות של השיטה החדשה. היא מייצרת מעמד של עסקני־על, שחברי הכנסת סרים למרותם. השחיתות של מרכזי המפלגות הפכה לשם דבר. במקום חדרים קטנים, חשאיים ואפופי עשן קיבלנו אולמות ענק אפופי עשן ומינויים פוליטיים. קיבלנו יותר שקיפות, אך לא תמיד אהבנו מה שראינו מבעד לחלונות השקופים הללו.
לכן הפוליטיקה הישראלית החלה לעבור בשנות התשעים לשיטת הפריימריז. הליכוד, העבודה ואפילו הבית היהודי עברו לבחור את הנציגים לכנסת בבחירות מקדימות, שהשתתפו בהן כל חברי המפלגה. עד שגם השיטה הזו נמאסה. היא נותנת עדיפות למפורסמים ולעשירים, ודוחפת את חברי הכנסת לפופוליזם קיצוני. העסקנים לפחות ידעו מה קורה בכנסת, ידעו מי חרוץ ומי עצלן, ותגמלו את חברי הכנסת בהתאם. האזרח הפשוט לא יודע מה באמת קורה בכנסת אלא רק מה שהראו בטלוויזיה. אם האזרחים הפשוטים קובעים את הרשימות, מי שרוצה להידחק לרשימה חייב להיות תמיד בכותרות. זה אומר יותר פרובוקציות, זה אומר צעקות מול המצלמות, וזה אומר המון הצעות חוק מיותרות. המכון הישראלי לדמוקרטיה גילה שבשלוש השנים הראשונות של הכנסת הנוכחית הגישו חבריה 5,426 הצעות חוק פרטיות – כנראה שיא עולמי. רק שיעור זעיר מהן הפכו לחוקים. הצעות החוק הללו מבזבזות את זמנו ואת משאביו של בית המחוקקים, ובכנסת מכנים אותן בבוז: "הצהרות חוק".
כל הפגעים הללו הרסו את תדמיתם של הפריימריז. הרבה אנשים טובים לא רוצים להידחק למירוץ הזה, שנראה יותר ויותר כמו קרקס. ולכן סביר שרוב חברי הכנסת הבאה יהיה כאלה שנבחרו בידי ועדה מסדרת, לפעמים ועדה של איש אחד, כפי שפעם היה נהוג רק בש"ס. אחרי שלושים שנה, החדרים האחוריים אפופי העשן פתאום נדמים כבשורה רעננה.
אבן, נייר ומספריים: לשום דרך אין יתרון מוחלט, כל אחת גוברת בתורה על דרך אחרת, במה שנדמה כמעגל אינסופי. מרכז המפלגה דחק את הוועדה המסדרת, הפריימריז הביסו את המרכז, ואז הוועדה ניצחה את הפריימריז. יש להניח שבעוד עשור נתעייף מוועדות מסדרות, שבינתיים גם הן לא מצליחות מי יודע מה, והמגניבות שבין המפלגות ימהרו לאמץ שיטה רעננה אחרת: אולי להקים איזה גוף מרכזי גדול, שאפשר לקרוא לו למשל "מרכז המפלגה", והוא יבחר את הנציגים.
או שאולי נבין שהבעיה אינה בשיטה, אלא בציפיות. אנחנו תמיד מתאכזבים מחברי הכנסת, לא משום שהשיטה לבחירתם גרועה, אלא משום שהציפיות שלנו בשמיים. בסך הכול, רוב חברי הכנסת אינם טיפשים ואינם מושחתים; הם אנשים טובים, שרוצים בדרך כלל את טובת המדינה. זה פחות או יותר המרב שאפשר לצפות לו. לפעמים הם פופוליסטים מדי, אבל זה לא בגללם, אלא בגללנו. אנחנו המצביעים יוצרים אצלם את התחושה שכך אפשר להרשים אותנו. יש דרך אחת שבה נוכל באמת לשפר את חברי הכנסת שלנו: אם נתגמל אותם על עבודה רצינית. אם אנחנו נתחיל לבדוק מה באמת קורה בוועדות, מי באמת עובד ומי רק נותן שואו למצלמות – גם הח"כים שלנו יתנהגו אחרת. הם לא רעים; הם בסך הכול רוצים להיבחר.
