אדר א', למה בעצם? כן, כן – לסנכרן את השמש עם הירח ועם המועדים וכל הג'אז הזה, אבל באמת למה בעצם?
כפי שאני כותבת כל שנה, מי שלא מבין שפורים זה הרבה יותר קשה מפסח – רבע ילד לא היה לו. שנים של בדיחות על זה שאמא שלי מתחילה לעשות פסח החל מראש חודש שבט, מתגמדות מול המציאות ובה אני צריכה להתארגן על חמש תחפושות, ארבע הפקות של גמד ענק ורק 200,000 משלוחי מנות לכל מיני ילדים וילדות שהפעם היחידה בשנה שאני רואה אותם זה בחג הזה. מדוע לא יבוא פורים פעמיים בשבוע? בואו נשנה את זה למדוע לא יבוא פורים פעם בשנתיים.
איבדנו את זה מזמן, ואני מסרבת לאמירות בסגנון "זה באשמת ההורים". נכון, אנחנו רוצים את הכי יפה ומקורי ומקסים לילדים שלנו. יש לנו חג כל כך צבעוני ושמח שמצטלם טוב – הנה, אני אומרת את זה בפה מלא, אני אוהבת להשקיע ולהשתגע. אבל הגולם קם על יוצרו והילדים שלי הפכו למשקיענים יותר ממני, ולכן עם השנים עברנו מריבים על קטלוג התחפושות של שושי זוהר אל שליחת לינקים לקטעי יוטיוב "תחפושות מקוריות בעשי זאת בעצמך ב־500 שלבים".
אדר א' הוא האוויר, האתנחתא, הוא האור בחיי. הפוגה שלמה של שלושים יום בין מציאת החרובים להשלמת מה שהיינו צריכים לשלוח עם הילדים לסדר ט"ו בשבט + הזמנת מכולַת ריקון פסולת לכל היצירות מהגן הכוללות שני גלילי נייר טואלט, קופסת קורנפלקס אלופים עם צבע גואש ירוק שטרם התייבש ומעל כל זה חצי תפוז + הפקת תמונה משפחתית ליום המשפחה – שמכיוון שלא הייתה בנמצא, פשוט לקחתי קורס פוטושופ קצר וריכזתי כמה תמונות יחד על רקע של שלכת – לבין פורים ומשימותיו. זה החודש המבורך שאפשר לשנייה לשים רגליים על השולחן ולגלות שאין מקום כי הכול מלא בכביסה.
איזה כיף זה אדר א', שקיים רק בשביל שנתרגל לרעיון שאדר האמיתי מגיע. חבל שלעוד דברים אי אפשר לעשות א'. תחשבו כמה כיף היה אם היה ניסן א'. אין יותר לחץ לחסל את כל משלוחי המנות כי הם חמץ (אנשים שמביאים דברים כשרים לפסח במשלוחי מנות צריכים להנהיג את המדינה). נוכל להספיק לשאוב את כל הנצנצים שנפלו מהתחפושת בנחת עוד לפני ליל הסדר. נוכל לקנות לילדים סוף־סוף בגדים חדשים שיתאימו – כי הבגדים שקנינו תמיד קצרים, ובסוף גל קור קיצוני תוקף את הארץ בליל הסדר, ולכן הם בסוף לובשים בגדי חורף בלויים. ניסן א' – ח־ל־ו־ם.
ואם היינו יכולים לקחת את זה לבני אדם – בכלל. בכור א', בכור שמטרתו לתרגל הורות, אבל בלי ייסורי המצפון. הוא כזה רק לשנה או שנתיים, או 12. מתרגלים עליו, מקבלים ביטחון ואז אפשר להביא את הבכור האמיתי ולהיות בשלים, רגועים, בטוחים.
שלא לדבר על זוגיות א'. זוגיות זמנית, שדרכה מפיקים את כל הלקחים וחוסכים שנתיים של עוגמת נפש. שם עוברים את השבת הראשונה – המכונה השבת השחורה או שבת האכזבות. כי הכול לא כמו שחשבתם שיהיה. שם נתגבר על השטות של "לא הולכים לישון כועסים", שהרי כלל זה מבטיח עשור של נדודי שינה. שנה שמפסיקים להתעצבן מכל האיחור ולהבין שהוא תמיד מאחר ושזה לא בגללך ולא בגלל שאת והדברים שלך לא חשובים לו. פשוט הוא כזה. שנה שבה לא ניעלב מיום שלם ללא שיחות נכנסות, כי הוא לא צריך לשאול מה שלומך, הוא יודע מה שלומך, אמרת לו בבוקר. שנה שנפסיק לבכות מהעובדה שבפעם הראשונה השבוע שיש לו זמן, הוא נשאר אצל חברים שלו לשחק בפלייסטיישן במקום לצאת איתך לאכול פסטה מרדימה.
ויותר מכול, חבל שאין החיים א'. תנו לי את 25 השנים הראשונות שלי שקיימות רק כדי שנתרגל לרעיון שהחיים האמיתיים מגיעים, ואז תנו לי לעבור אותן שוב. כמה עלבונות ודמעות ותסכולים הייתי חוסכת. בחירה אחרת של התנהגויות, של חברים וחברות. ברור שהייתי משקיעה יותר בלימוד ריקוד במקום בפסנתר. עושה רק בייביסיטרים ומרוויחה הון במקום לצאת שוב לפרוזן יוגורט מקפיא מוח. וואי וואי, לדעת מראש בצמתים לאן הכי טוב לפנות. לא להתרסק מכל לא, לא להישבר מכל סירוב. ואז לעשות את הכול, כמו את אדר ב', בשמחה רבה.
