רגע לפני שעמדתי לשנות את תמונת הפרופיל שלי ללוגו המחאה למען להקת שלוה, התחרטתי ולחצתי על דליט. כן, יש מן הסתם שומרי שבת שקוראים את השורות הללו ובטח מתפלצים מעזות הנפש. איך אפשר שלא להזדהות עם חבורת המתוקים האלה?
באמת איך אפשר. הרי הייתי לגמרי בעדם, לאורך כל הדרך. עלייה שלהם לבימת האירוויזיון הייתה יכולה להציג את ישראל באופן הכי חיובי ומפתיע.
אבל אז נזכרתי בחברה הטבעונית שלי, ובטלפון שקיבלה מהגננת של הבת שלה כשישבנו יחד לאכול. הגננת אמרה שלאחד הילדים יש מסיבת יומולדת ושאלה את חברתי האם לבקש מאותה האמא להכין עוגה ללא ביצים. בשום פנים ואופן לא, ענתה החברה הטבעונית, והצהירה שתשלח את הילדה עם עוגה קטנה מהבית. "אני אישה חילונית", הסבירה, "כשהאמא הדתייה היחידה בגן פנתה אליי בבקשה שאזיז את מסיבת יום ההולדת של הבת שלי משבת ליום חול עניתי לה שזה יום החופש היחיד שלי. איזה פרצוף יש לי לדרוש מאחרים שיבואו ויתחשבו בהוד טבעוניותה? אני מזכירה לעצמי יום־יום את מה שהזכרתי גם לה – בחרת בדרך חיים מסוימת? היי מוכנה לשאת בהשלכות".
כן, זה בהחלט מבאס. חברי להקת שלוה מרסקים אותי מהתרגשות כל פעם שהם על המסך. רבים מאיתנו היו שמחים לראות אותם עולים על הבמה ומרגשים 42 מדינות. אבל מכאן ועד לקחת את האילוץ שנוצר למקומות סנטימנטליים וקורבניים הדרך ארוכה. אלו חוקי התחרות, והם נועדו להסדיר אירוע עם הפקה מורכבת מאוד. אף אחד לא התכנס במרתף אפל והחליט לדפוק את הדתיים.
מעבר לכך, יש להתפלא על מי שמצד אחד נסערים מהדרת להקת שלוה מהאירוויזיון מטעמים של שמירת שבת, ומצד שני מתעלמים מהעובדה שמדובר בתחרות שכולה חילול שבת אחד גדול. בזווית אחת הם מסתייגים מהעבודות בגשר יהודית, ובזווית השנייה מעלימים עין ממאות סדרנים, מפיקים וצוותי במה יהודיים שיחללו שבת לשם קיום התחרות הזאת.
אבותינו מסרו את נפשם על שמירת השבת, שילמו מחירים כבדים של אובדן מטה לחמם, ואנחנו מתלוננים שבגלל שמירת שבת נמנע מאיתנו לשיר, ובכן, באירוויזיון?
שימו רגע בצד את הזעם הקדוש ובואו נחשוב מה קרה כאן באמת. המגזר הדתי המודרני נשבע לעצמו שאין ולא תהיה לעולם שום סתירה בין הדתיות שלו להשתלבות המלאה שלו בכל ענייני העולם הזה. אנחנו רוצים גם ללכת לבית הכנסת בשבת וגם לראות ביום חול את הסדרות הכי מדוברות. רוב הזמן זה עובד לנו לא רע. אבל אז מגיע פתאום רגע של סתירה. של התנגשות. רגע שאומר לנו לא, זה לא מסתדר ביחד. הדת דורשת מאיתנו איזו אחרוּת. איזה קורבן. איזה "לא להיות בעניינים" כמו כולם. והאירוויזיון מוצב פה כסמל, שמבטא גם את רצונה של ישראל להשתלב במערב, אבל גם את רצונו של המגזר הדתי להשתלב בתרבות החילונית.
אז מה יש לנו כאן? קבוצה של אנשים דתיים שלא יכולים לשאת את העובדה שלהקת אמנים שומרת מצוות לא תוכל להשתלב באחד האירועים הכי מוחצנים, הכי חילוניים ופרובוקטיביים של התרבות הפופולרית, ופוצחים בזעקות שוד ושבר. לכל הדרמה נוספת כמובן העובדה שמדובר באנשים עם צרכים מיוחדים, אך היא כלל לא הנושא כאן, אלא התגובה של אותם קהלים לסיטואציה.
הגיע הזמן שנזכיר לעצמנו דבר פשוט – להיות שומר שבת זו בחירה. זה לא כמו להיות נכה. זה לא כמו להיות שחור. בשנת 1924 הגיע לאולימפיאדת פריז אריק לידל, אצן סקוטי ונוצרי אדוק, ונודע לו שהמוקדמות לריצת ה־100 מטר ייערכו ביום ראשון. כל חייו הוא התכונן לריצה הזאת. הוועד האולימפי ניסה לשכנע אותו. נסיך ויילס הפציר בו להשתתף. אבל האצן עמד על כך שאמונתו הנוצרית אינה מאפשרת לו לרוץ ביום הזה. בסופו של דבר הוא ויתר על הריצה, התחלף עם אצן אחר, הצטרף לריצת 400 מטר משוכות וזכה בזהב. אבל התעקשותו שלא להפר את צו אמונתו היא זו שקנתה לו מקום בהיסטוריה ויצרה הדים בשעתו בכל העולם.
מותר לקוות שהנהלת האירוויזיון תצליח להסדיר את העניין. לגיטימי גם להציע פתרונות הלכתיים. אבל גם אם הניסיונות יעלו חרס – יש משהו מרגש ומעורר השראה בקבוצת אמנים דתיים שאומרת שכן, בחרנו להיות דתיים, ואנחנו מוכנים לשלם את מחיר האמונה שלנו.
כי גם אם הסדרנים ינועו בקלנועיות עם מנגנון גרמא, וגם אם יימצא הטכנאי שיהנדס להם מיקרופונים מותאמים, וגם אם ארז טל ובר רפאלי יפתחו את החזרה הגנרלית בשירת "ויהי בנסוע הארון" – עדיין נישאר עם אירוע שהוא הדבר הכי רחוק משבת. פתרונות טכנולוגיים אולי אפשר למצוא, אבל אין שום פטנט של מכון צומת שיכניס לביתן בגני התערוכה את הנשמה היתרה.
