לפני כמה שבועות הוזמנתי להעביר הרצאה בבית ספר תיכון במרכז הארץ. כשנכנסתי בשערי בית הספר וראיתי את הבניינים האפורים והמבאסים, חשבתי לעצמי, נו נו, יהודים צריכים להתפרנס ממשהו. בחדר המורים היה קפה נמס של חדרי מורים, ושקיות תה זולות ותשושות. המורים היו נחמדים ועייפים. הם דיברו זה עם זה על הבגרות במתמטיקה. זה היה טירוף מוחלט, אמרה אחת המורות, התלמידים יצאו מפה בשבע בערב. בכניסה לחדר המורים עמדה מורה עם שיער אדום וצעקה על שני תלמידים כעוסים, אני לא יכולה להתעלם מהמבחן הראשון. אתם ידעתם שהמתכונת מחולקת לשניים, והחלטתם לא לגשת לבחינה הראשונה. זו בעיה שלכם.
רגע לפני שנכנסתי לכיתה שבה התקיימה ההרצאה, המורה שהזמינה אותי התקרבה אליי ואמרה לי, תשמע, יאיר, הם לא חבר'ה חזקים כל כך. יכול להיות שאצטרך להתערב לך פה ושם בהרצאה. הסתכלתי עליה וחייכתי. אל תדאגי לי, אמרתי לה, אני יודע להעביר שיעורים. המורה התעקשה. אני יודעת על מה אני מדברת, היא אמרה. הם חבר'ה חלשים.
ההרצאה עברה חלק. התלמידים היו חכמים וחמודים. שאלו שאלות, והעירו הערות, והיו קצת גאוותנים וקצת חצופים וקצת תמימים, כמו שכולם בתיכון. הדבר היחיד שהפריע לי בשיעור היו ההערות של המורה, שישבה בשורה האחרונה וחיפשה את התלמידים שלה. יוגב, עזוב את הפלאפון. מאי ועדן, תפסיקו עם זה. אורי, תהיה בשקט.
כשהשיעור נגמר, כמה תלמידים ניגשו אליי כדי לשאול שאלות חמודות. עניתי להם בסבלנות, ואז שאלתי אותם, בלי שהמורה תשמע, תגידו, איך זה ללמוד בתיכון. התלמידים המבולבלים הסתכלו עליי וצחקו. זה סבבה, הם אמרו, משעמם. תלמידה אחת שעמדה לידנו העירה, זה הכול סביב בגרויות, אתה מבין. נניח, זה שהמורה רושמת שמות בשיעורים, זה כדי שהמתכונת שלנו לא תידפק. כי הציון יורד כשיש חיסורים. וככה זה הכול.
אחר כך יצאתי מהכיתה, והתקדמתי לכיוון היציאה מבית הספר. המסדרונות היו חשוכים ורועשים. ריח מוזר של זיעת נעורים עמד בהם. מלא תלמידים התרוצצו סביבי, עם נעלי סניקרס, תיקים צבעוניים, וטונות של הורמונים. הם דיברו על מבחנים וסיכומים ושיעורים ומועדי ב'. מכל כיוון נשמעו צעקות עמומות.
ושם, במסדרון האפור, בתוך ההמולה המקרקרת, פתאום נפלה עליי ההבנה הפשוטה והחדה. בית ספר זה מקום נוראי. בית כלא שכולם יושבים בו שתים עשרה שנים בדיפולט. איך אני אשלח את הבת המתוקה שלי למקום כזה. איך אני אתן לה לשבת ימים שלמים בשיעורים משמימים. להתווכח על שעות נוכחות עם מורות קפדניות. איך אני אכניס אותה למכבש הלחצים המטופש והמיותר הזה, ששקוע מכף רגל ועד ראש, בבחינות בגרות ומיצבים.
אני בחור רגיש ונימוח, אני יודע. אבל בחיי שבגרון שלי עמדו דמעות של צער. לא רק על הבת המתוקה שלי. הצער שלי היה על כל הנערים והנערות שסגורים עכשיו בכיתות בטון ארורות, עם מורים כעוסים וקטני אמונה. הצער שלי היה על כל ההורים, שמכניסים את ילדיהם האהובים בלית ברירה למערכות הישגיות, מצמצמות וקרות. והצער שלי היה על העולם הזה, שעדיין לא השכיל להפוך את מערכת החינוך לאחרת.
בקושי שלוש שעות הייתי שם, בתיכון ששבר את ליבי, אבל התחושה שעלתה לי בביקור הזה עדיין עומדת לי בגרון. גם השיחות שניהלתי בשבועות האחרונים עם חבריי הטובים שעובדים במערכת החינוך, הבהירו לי שהבעיה היא מערכתית וכוללת. יש הרבה מורים טובים, והרבה מנהלים טובים, והרבה תלמידים טובים. אבל כולם במערכת אחת, שריח רע עולה ממנה. כולם זובחים לאלוהי נכר חיצוניים. הבגרויות והמיצבים מכופפים את המערכת כולה, ושוברים לה את המפרקת. זו הרי טרגדיה שצריך לצאת עליה לרחובות.
ולפני שבוע בדיוק, נפגשתי עם יהונתן, בן הדוד שלי שאני אוהב. הוא נמצא עכשיו בחופש של שנה מההוראה, והגעגועים אוכלים אותו. הוא רוצה כבר לחזור ללמד. כשסיפרתי לו על התחושות הקשות שעלו בי אחרי הביקור ההוא בתיכון שבו הרציתי, הוא אמר לי שהוא מבין אותי, אבל הוא רואה את הדברים קצת אחרת.
תשמע, הוא אמר לי. המערכת הרי כבר קיימת. ההורים שולחים את הילדים שלהם לבתי הספר. התלמידים נכנסים לכיתות. יושבים בשיעורים. דוהרים אל הבגרויות. המנגנונים כבר נתונים. זו באמת מציאות קשוחה ומבאסת. אבל בשבילי, כמורה, זו גם הזדמנות אדירה. הם הרי כבר שם, יושבים בכיתה. ולי ישנה הזכות לעמוד מולם, לשוחח איתם, לעצב אותם, להעביר להם ידע, ומחשבות, וערכים. אתה מבין, הוא אמר לי. את זה אי אפשר לקחת. את העובדה שיש אנשים בכיתה שלי, כל יום, ושגם אני נמצא שם איתם, כל יום, ושנוצר בינינו קשר.
הסתכלתי על יהונתן. העיניים שלו נצצו. חשבתי על מה שהוא אמר לי. המערכת אולי מקולקלת, אבל יש בה גם בני אדם. יש מורים, ותלמידים. והם הרי העיקר. פתאום נזכרתי בתיכון שבו למדתי. במבנה השפריץ המכוער. בכיתות החשוכות. בשיעורים המשמימים, במסדרונות הרועשים. כמה מוזר. אני לא זוכר אף בגרות, ואף מתכונת, ואף מבחן מבית הספר הזה. אבל אני זוכר היטב את יובל, המחנך המדהים שלי, שגם עשרה טורים לא יספיקו לי כדי לתאר את שבחו, ואני זוכר את תמר, המורה שלי לספרות, שהפכה אותי לסופר, ואת שלומי, המורה האהוב שידע להכיל הכול, ואת ירמי, המנהל המופלא, שהעניק לנו סדר עדיפויות מדויק.
אני זוכר אותם, כבני אדם שאהבתי. כאנשים יקרים שהרעיפו עליי את עצמם. וזה מה שנשאר לי בסופו של דבר, מהתיכון שבו למדתי. זיכרונות יפים מאנשים טובים. ובתוך כל ההערות והמתכונות והרשימות, העובדה הזאת היא חתיכת נחמה. חשוב לנסות לשנות את תחלואי המערכת. אבל הרבה יותר חשוב שיהיו בה אנשים טובים.
