שלום ילדים. בשיעורנו היום נלמד שלושה עקרונות יסוד בהבנת הסכסוך הישראלי־פלסטיני, לאור מודלים פוסט־פמיניסטיים, פוסט־פרוגרסיביים ופוסט־לאומיים. וכך, הסכסוך נעשה יותר נוח. לפחות לפלסטינים.
סילבוס מפורט
שיעור מספר 1: מבוא לאתיקה של רוצחים
מתברר שארגונים פלסטיניים, ובהם חמאס והג'יהאד האסלאמי, נמנעו מלברך על רצח אורי אנסבכר ז"ל, כפי שהם עושים בדרך כלל, מפני שלפני שהמחבל המתועב ערפאת ארפאעיה רצח את אורי, הוא גם אנס אותה. בעקבות זאת גם אנשי פת"ח הכלואים בישראל התנערו מהמעשה והביעו התנגדות לכליאתו באגף המזוהה עם הארגון.
ב'הארץ' פורסם שמנהל מועדון האסיר, קדורה פארס, אמר כי אם יתברר שבאמת הייתה תקיפה מינית הם לא ייצגו את ארפאעיה מכיוון שהתיק הופך לפלילי, והם "מתנגדים לכך שכל מי שמבצע עבירה פלילית מנסה לכסות את עצמו במעטפת הלאומנית".
אם לא הבנתם את ההיגיון, אפשט לכם את המשוואה: רצח יהודייה זה: וואו! מחיאות כפיים! חלוקת סוכריות! הודעות תמיכה! ייצוג משפטי חינם! אימוץ משפחת השהאיד! פת"ח מברך, הג'יאהד צוהל, חמאס מוחה דמעות התרגשות מעיניו. לעומת זאת, אונס יהודייה – זה כבר דבר אחר לגמרי: פויה ערפאת! האנסת וגם רצחת? זה ממש לא בסדר. לך ותעמוד בפינה ותחשוב על מה שעשית. אנחנו לא רוצים להיות חברים שלך יותר. טימאת את דרגת הקדושה שיכולת להגיע אליה בעזרת הרצח (הלאומני), כשנפלת לאונס (פלילי).
שיעור מספר 2: פמיניזם לאומני פרוגרסיבי ככלי לטשטוש זהויות ונזילות מחבלית
חברת הכנסת עאידה תומא־סלימאן (חד"ש) צייצה בחשבון הטוויטר שלה: "צריך לקרוא לפשע בשמו: אונס ורצח אורי אנסבכר הוא פשע על רקע מגדרי. אם הפושע פלסטיני זה לא עושה אותו פחות מזעזע, והוא לא יכול להיות בשום פנים חלק ממאבק לשחרור לאומי. ממשלה זו פושעת כשהיא משתמשת ברצח של אורי כדי להמשיך להכתים את מאבקו של העם הפלסטיני בפשע מתועב שביצע אדם אחד".
הביטו, הביטו כיצד אפשר לעטוף את הרצחנות הפלסטינית בפמיניזם רדיקלי, כי מעכשיו כל רצח של אישה הוא דבר ראשון רצח על רקע מגדרי, ולמה לגנות מעשי טרור מזעזעים אם אפשר פשוט לומר – גבר רצח אישה, ושלום על פלסטין.
ובכלל, מחבלים היום נמצאים על הספקטרום. כי היום אנחנו מבינים שזהות מחבלית היא לא בינארית. זה לא שאת/ה מחבל/ת או לא, זה שיש לך זהות מורכבת, ויש מנעד של אפשרויות שבהן המחבל/ת יכול/ה למצוא את עצמו/ה על הרצף המחבלי. הנזילות המחבלית יכולה להתבטא באהדה שקטה למחבלים, בשמחה לאיד גלויה בעקבות רצח יהודים, בתמיכה כספית, ולהגיע עד לביצוע פיגועי טרור ממש. ערפאת למשל, כך מתברר, רצח מסיבה לאומנית אבל אנס מסיבה פלילית; המרחב הזה יוצר קשת של אפשרויות ושל גוונים ובו כל אחד/ת יכול/ה למצוא את המינון הנכון של הזהות המחבלית שלו/ה.
שיעור מספר 3: רצח כאקט מחאה לגיטימי ואומנות הרשתות החברתיות
אחרי גל הפיגועים האחרון, חברה ערבייה־ישראלית, משוררת משכילה מהצפון, העלתה לאינסטגרם שלה תמונה שבה נראו פניהם של ארבעה מחבלים שביצעו את אותם פיגועים מזוויעים. אחד מהם רוצחו של התינוק של שירה ועמיחי איש־רן. היא כתבה "קוץ בגרון הכיבוש". חשבתי לעצמי, מדהים, החברה שלי, זו שהתיידדתי איתה בקיץ ומצאנו שפה משותפת, ויחד הלכנו לבלות ברמאללה, באותה מידה יכולה הייתה לשים את התמונה של הרוצח של עדיאל ולכתוב "קוץ בגרון הכיבוש", או משהו כמו "עד מתי פלסטין 2018". זאת הייתה כאפה מבחינתי.
באותו ערב שבו נמצאה גופתה של אורי אנסבכר, השתתפתי בערב שירה של התוכנית שבה הכרתי את אותה משוררת ערבייה. עלינו בזוגות של ערבי/ה ויהודי/ה לבמה והקראנו שירים שתרגמנו זה לזה. אותה ערבייה דיברה על הקושי שלה להיות חלק מתוכנית של הספרייה הלאומית. בגלל זהותה הערבית, ובגלל חוק הלאום וכל מיני כאלה. מרגע שהיא התחילה לדבר לא יכולתי להפסיק לבכות. ישבתי והקשבתי ונזלתי בקהל, וכשעלה תורי לעלות לבמה המשכתי לנזול. השותף הערבי שלי סנט בי ושאל אם סיימתי לבכות והאם אני יכולה לקרוא משיריי. כולם צחקו. הם חשבו שאני מתרגשת מחיבור הלבבות דרך השירים, אני הייתי מיואשת.
אנחנו צריכים להכיל את המסכנות של הזהות הערבית המורכבת (אני לא אומרת שהכול מושלם), הם יכולים להגיד לי במילים שהם מצטערים על הרצח, ובאותה נשימה לא לראות שום סתירה בהאדרת פניהם של המחבלים ברשת החברתית, כלומר לראות בהם גיבורי תרבות.
סיכום השיעור
אז מה למדנו, ילדים? כל עוד החברה הערבית, על מנהיגיה, משכיליה ופשוטי־עמה לא תסתכל למציאות בעיניים; עד שהחברה הערבית תפסיק לטאטא מתחת לשטיח את הרצחנות הערבית; עד שהחברה הערבית לא תסכים לבער מקרבה את הרע – אני לא רואה אפשרות לשינוי.
הרצח של אורי אנסבכר הוא לא פשע מגדרי והרצח של עדיאל הוא לא על רקע נפשי. אלו רק שני מעשי רצח מהשנה האחרונה, היו עוד, על רקע זה שבחברה הערבית – הקיצוניים ביותר מנהלים מלחמת קודש ורוצחים יהודים כדי שאלו לא יטמאו את אדמת אל־אקצה, והמתונים והמשכילים והמנהיגים – מטשטשים את האמת הנוראית הזו, ותומכים באופן ישיר או עקיף במעשי הזוועה האלו. כמה כואב הלב לדעת שיהיו עוד מעשי רצח כאלו.
שיעורי בית
דברו עם ערבי או ערבייה שאתם מכירים ונסו להבין אם פרסום תמונה של מחבלים באינסטגרם או בפייסבוק הוא מעשה לגיטימי או לא. הלוואי אמן שאני טועה. 
