השורות הבאות נכתבות בשעת נעילה, ימים ספורים לפני סגירת הרשימות לכנסת, והכתובת על הקיר זועקת: אם לא יהיה חיבור בין עוצמה יהודית לבית היהודי ולאיחוד הלאומי ייתכן שלא תהיה מפלגה דתית־ציונית כלשהי בכנסת. יתרה מזו, חזרה על אסון פיצול המחנה ב־92', שהמיט עלינו את אוסלו א' ו־ב', עלולה להמיט עלינו את אוסלו ג' ו־ד'.
בסקרים, ברשתות וכמעט בכל פורום ציוני־דתי, הציבור (ובכללו גם רבים מתושבי גבעת־שמואל ורעננה, המצטיירים בטעות כ"לייט של הלייט"), תומך בגיבוש בלוק טכני שימנע הקמת ממשלת שמאל. ואולם, מנגד יושבים גורמים פוליטיים שמטעמים של אגו שופכים קיתונות של בוז כלפי נציגי עוצמה יהודית, במאמץ להחריג אותה מהציונות הדתית. הם מבקשים להוציאה מהבית בכל דרך, כדי למנוע את איחוד השורות.
על כבודי שלי הייתי מחריש, שהרי הציבור הרחב כבר נחשף לעבודתי המשפטית ולמאבקי נגד אפליית הימין ולמען זכויות האדם. אני פרקליטם של נערים נרדפים, ובכללם גם מי שבאים מ"משפחות דתיות נורמליות", שהחלו לגדל פאות וגוזמבות (אגב, לכל אחד מאיתנו יכולים להיות ילדים צדיקים כאלה). בשנים האחרונות, בעוונותיי אך במסגרת המשימה שקיבלתי על עצמי, אני מדלג מאולפן טלוויזיה אחד למשנהו, מופיע בתוכניות אירוח או מדבר ברדיו, וזוכה ליחס הגון מצד מראיינים שמאלנים. דווקא הם מעריכים מאוד את פועלי ואת הצלחותיי הלא מעטות, ואולי יותר מכך את הסגנון שהשתנה עם השנים: פעם כלי העבודה שלי היו הפגנות ופלייארים, והיום הם דפי עתירה לבית המשפט העליון או ייצוג אנשי ימין נרדפים בתוכנית של רזי ברקאי.
ואולם, על הפגיעה בכבוד חבריי אני מתקשה לשתוק. לא אוכל לשאת את הצגתם כאנשים אנטי־ממלכתיים שאינם ראויים לבוא בקהל הציוני־דתי. הרי על מי מדברים פה? על בעל בריתי הוותיק ד"ר מיכאל בן־ארי, בוגר ישיבת כפר־הרא"ה, שהמשיך משם לישיבות הכותל ומרכז הרב, שירת בצה"ל, ושולח את בניו לקו הראשון בחזית. עד עצם היום הזה הוא מנחיל לתלמידיו את תורת הרב קוק בישיבת הרעיון היהודי. הוא לא ציוני? לא ממלכתי?
חבר טוב אחר, ברוך מרזל, נמנה עם בנאי ההתיישבות בהר חברון. בין השאר הוא ייסד מפעל אדיר של הכנסת אורחים בחברון, ושם הוא מאכיל מאות חיילים בכל יום מימי השבוע, מחבק אותם ומקדש בכך שם שמיים. ולא אמנע פה מלהזכיר גם את יקירי בנצי גופשטיין, שמוכפש חדשות לבקרים כ"גזען" רק בגלל אהבת ישראל שבו ומלחמתו בהתבוללות. מי בכלל יודע שגם בניו משרתים ביחידות קרביות, ומחרפים נפשם למען כולנו?
לא נתכחש. אכן יש הבדלים רעיוניים בינינו ובין אנשי הבית היהודי והאיחוד הלאומי. בניגוד אליהם אנחנו מתקשים, למשל, להפגין גילויי אחווה למי שמבקשים לגרש אותנו מביתנו, ולרקוד ולשיר איתם. גם לא נשב בממשלה ש"מכילה" ירי של 500 טילים על מאות אלפי תושבים בדרום, או עוקרת מאחזים ביהודה ובשומרון. זהו קו אדום מבחינתנו. אבל אם אנשי הבית היהודי והאיחוד הלאומי יכלו להכיל במשך שנים את נפתלי בנט עם דעותיו בענייני רפורמים וגיורים, הם אמורים להכיל גם אותנו. מצוות אהבת ישראל וחובת האחדות אינה חלה רק על האגף הליברלי בציונות הדתית, היא חלה גם עלינו.
מעל לכל הדיונים התיאורטיים והפילוסופיים על המחבר והמפריד, כשהבית בוער והאש מתפשטת אסור להיות "פיינשמקר" ולהתפלסף ממושכות. המשימה המרכזית כעת היא לכבות את הדלקה ולהציל את הבית, ואת הדבר הזה אפשר לעשות רק אם הולכים יחד. לכן, למרות הכתף הקרה שקיבלנו עד כה, אני עדיין מתפלל שבצלאל היקר והרב רפי האהוב יפגינו אחריות ויישמו במהרה את מה שרוב הציבור דורש: בלוק פוליטי טכני של האיחוד, הבית ועוצמה, ואולי גם אלי ישי. אחרת, בלב נשבר, ניאלץ להתמודד בגפנו. יותר ממאה אלף הבוחרים שתומכים בנו ממילא לא ילכו לקלפי אם לא נהיה שם. אנא, אל תתנו להם להישאר בבית ביום הבוחר.
עו"ד איתמר בן־גביר, תושב חברון,הוא ממנהיגי מפלגת עוצמה יהודית
