בתדרוכיו לעיתונאים נוהג ראש הממשלה בנימין נתניהו להציג שוב ושוב שקף ובו גרף המתאר את תמיכת הציבור האמריקני בישראל לעומת תמיכתו בפלסטינים, לאורך השנים. הגרף מראה בבירור שהתמיכה בישראל גבוהה בסדרי גודל מהתמיכה בפלסטינים, ואף מלמד על מגמת עלייה מתונה בתמיכה האמריקנית בישראל בעשורים האחרונים. נתניהו משתמש בגרף הזה כדי להציג את הישגיו בתחום ההסברה, אבל החדשות הרעות הן שיש כיום באמריקה, יותר מתמיד, כוחות המנסים לשנות את המגמה. עם כל הכבוד לעיסוק המתמיד שלנו בבחירות המתקרבות, להתמקדות לנעשה בבועה הקטנה שלנו, עלינו להיות ערים ודרוכים למה שמתרחש מעבר לאוקיינוס, במקום שעדיין מתנהלת בו מלחמת הקיום והלגיטימיות העולמית של מדינת היהודים.
קוראים לה אילהן עומר. היא אחת משתי חברות הקונגרס הדמוקרטיות המוסלמיות הראשונות בהיסטוריה האמריקנית. היא מגיעה ממינסוטה, שאופי תושביה מכונה "מינסוטה נייס", נחמדות מינסוטית, אבל אילהן עומר אינה נייס בכלל. השבוע צייצה בטוויטר משפט בעל משמעות שאינה משתמעת לשתי פנים: התמיכה האמריקנית בישראל נובעת מ"בנג'מינים" – כינוי לשטרות של מאה דולר הנושאים את דיוקנו של בנג'מין פרנקלין.
זו לא מעידה חד־פעמית. כשנשאלה מי לדעתה משמן כספית את חבריה לקונגרס, השיבה במילה אחת שכולה אותיות גדולות ובסופן סימן קריאה: "אייפא"ק!" – השדולה היהודית־אמריקנית בוושינגטון. זהו שקר אנטישמי גס, כמובן. אייפא"ק אפילו לא נמצאת ברשימת 5,000 התורמים הגדולים למטרות פוליטיות בארה"ב. בעבר טענה עומר ש"ישראל הפנטה את העולם", ויש גם סרטון שמראה אותה מצחקקת כנערת קולג' במסיבה בעת ריאיון שעסק בחיזבאללה וארגוני טרור נוספים.
הממסד הוותיק של המפלגה הדמוקרטית, בראשות יו"ר בית הנבחרים ננסי פלוסי, נבהל והורה לחברת הקונגרס הטרייה והאנטישמית להתנצל. היא אכן עשתה זאת, אך לא התאפקה והוסיפה בציוץ ההתנצלות משפט ארוך על התפקיד הבעייתי של לוביסטים בפוליטיקה האמריקנית – "אם מדובר באייפא"ק, ארגון הרובאים הלאומי או לובי תעשיות הדלק", לדבריה.
מעניין שעומר בחרה דווקא בשלוש הדוגמאות האלו, ולא נניח בשדולות של מדינות ערב, שארבע מהן נמצאות ברשימת עשרת ארגוני הלובי הגדולים ביותר בוושינגטון מבחינת הוצאה כספית.
אבל כדי להבין לעומק את הסכנה שבאנטישמיות ליברלית המגיעה מהשמאל האמריקני – ולא מהשוליים הסהרוריים, כמו שקורה בימין; כזכור, מדובר בחברת קונגרס – צריך להרחיק עד ל־4 באוקטובר 2012. הצייצן סטיב כתב אז לתומו שהתרבות האמריקנית מבוססת על הברית היהודית־נוצרית, ועומר – אז עוד לא חברת קונגרס – הגיבה בציוץ מבטל: "זה כבר מטופש".
היא כמובן יודעת שזה לא מטופש בכלל. האתוס האמריקני המכונן קשור בעבותות לתנ"ך ולעם היהודי. תועמלני המהפכה האמריקנית השוו את הבריטים הכובשים להמן ופרעה, ואת עצמם לבני ישראל. מאות מקומות ברחבי ארה"ב נקראים בשמות עבריים, כמו רחובות, עדן, כנען, בית־אל, ממרא ועוד ועוד. לפחות 15 מקומות נקראים "ציון". 27 נקראים "שלם". הנשיא השני של ארה"ב, ג'ון אדמס, כתב עוד בשנת 1819, למעלה ממאה שנים לפני הקמת מדינת ישראל: "אני מייחל באמת ובתמים שהיהודים ישובו להיות אומה עצמאית ביהודה". יש כמובן דוגמאות רבות נוספות, אבל העובדה הפשוטה היא שהאהדה ליהודים ולישראל היא מהאדנים של ארה"ב של אמריקה. עם השנים נוספו לכך ערכים ואינטרסים אחרים. מאורעות השואה, למשל, הגדילו את האמפתיה למצבו של העם היהודי; וכך גם מעמדה של ישראל כמגדלור דמוקרטי בים חשוך של דיקטטורה מזרח־תיכונית. עם זאת, פרו־ישראליות היא עדיין אתוס אמריקני מכונן. אילהן עומר, כסימפטום לגל עכור ומסוכן השוטף בשנים האחרונות את האגפים הצעירים והפרוגרסיביים של השמאל האמריקני, מנסה בכל כוחה לערער את האתוס הזה. לעמעם אותו. להחליש. להטפיש.
למרבה הצער והבושה, לא מעט יהודים מסייעים לעומר במלאכה, וחלקם הגדול עושים זאת ללא כוונת מכוון אלא מתוך בורות וניסיון מביך "להיות בעניינים". התרחקותו של חלק ניכר מהדור היהודי הצעיר מהמסורת היהודית ומהחיים היהודיים בכלל, ומעמדה של המפלגה הדמוקרטית כבית הטבעי של רוב מוחץ של יהדות ארה"ב, יוצרות תמהיל אנטי־ישראלי מסוכן שניכר ברשתות החברתיות ושעלול לצאת משליטה.
נכון שגם לממשלת ישראל ולימין היהודי יש חלק בהתרחקות שחלה בין המפלגה הדמוקרטית לישראל, ובין חלק מחבריה לאתוס הציוני המכונן של מדינתם. צריך לטפח יותר את הקשרים באגפים הממוסדים והמרכזיים של המפלגה הדמוקרטית, שברובה המוחלט נמצאת עדיין באגף הפרו־ישראלי. יש לדמוקרטים המתונים ויכוחים מרים מול אזרחי ישראל ונציגיהם בממשלה על הדרך שבה צריך לעשות דברים – ממדינה פלסטינית ועד מתווה הכותל – אבל הוויכוח חייב להיות ויכוח בין חברים, ואסור לסמוך רק על הימין והתמיכה האוונגליסטית.
ואחרי שאמרנו את זה, חשוב להבין: בשביל אנשים כמו אילהן עומר, כלל לא משנה מה ישראל תעשה. היא אנטי־ישראלית, מקדישה את מרצה וזמנה לניתוק הקשר המיוחד בין ישראל לארה"ב, והיא וחבריה ימשיכו לעשות זאת גם בעתיד. אין זה ויכוח פוליטי מקומי אלא מאבק על נשמתה של אמריקה. ונשמתה הציונית של אמריקה, ששורשיה מגיעים עמוק־עמוק, נמצאת בסכנה.
