רגע, עצרו את הצעידה המהירה. חכו עם המרוץ הזה שלכם למשימה הבאה. תסתכלו שנייה על מרכז החזה שלכם. תמצאו דרך להציץ אל הגב שלכם, בין השכמות. זה מופיע שם בצורה ברורה. אתם לא רואים את זה? משורטטת שם מטרה. כמו כיתוב על סווטשירט שנושא סמל של תנועת נוער באזור הלב וחריטה מורכבת יותר מאחור, כדי שידעו מי אתם ומאיפה באתם. ככה, בדיוק שם, סימנו עליכם מטרה. שלושה עיגולים זה בתוך זה, ובמרכזם מגן דוד בולט וברור, שיקל על המשימה. שיזכיר את המהות שמאחורי המזימה. תסתכלו במראה רגע, ותראו את זה גם על המצח שלכם ומעל לראש. זה עוטף אתכם וזה מרחף מעליכם כעננה.
ולא רק מעליכם. גם מעל הילדים שילדתם והנכדים והחברים הכי טובים ובני משפחתם. זה על ההורים והאחים שלכם, זה על רוב מוחלט של המכרים שלכם, זה כמעט על כל מי שאתם באים איתו במגע. כולכם מבוקשים לרצח. כולכם קורבנות פוטנציאליים של האונס וההתעללות הבאה. אתם אולי מנסים להתעלם מזה, לא לראות את זה. אבל כולכם, כולנו, חיים עם זה בתוך השגרה הסתמית שלנו, שמלווה תדיר בבהילות תת־קרקעית, בנרדפות מודחקת ונוכחת היטב.
שמעתם על הרצח הנורא, ואתם לא מצליחים להוציא אותו מהראש כבר שבוע. זה רודף אתכם במחשבות שאתם מטביעים באיזו סדרה אידיוטית בטלוויזיה או בעיסוק חשוב בעבודה. כשאין כבר לאן לברוח, אתם מחבקים את הילדים שלכם, את הילדות, הנערות, ושוברים את הראש. איך, לעזאזל, איך תשמרו עליהם מכל רע? איזו מעטפת כבר אפשר לתת מול כוחות השחור והחינוך לשנאה? אז אתם אומרים לעצמכם ולכולם: פרופורציות. שום דבר לא חשוב יותר. שום דבר לא משנה. לא הפקקים בדרך, ולא הבלימה הפתאומית כשמישהו חותך אתכם בכביש בנהיגה פרועה מלווה במילה גסה. שום דבר לא חשוב ולא משנה כבר. לא הציון הנמוך ולא ההוצאה הבלתי צפויה; לא השיחה המשפילה עם החבר, לא המריבה הקולנית עם החברה. לעזאזל עם הכול. פרופורציות. רק פרופורציות, למען השם. אבל מה עוד נשאר מול השבר הזה, אם לא להיתפס לצרות הקטנות של החיים, לג'יפה הקיומית שמלווה את השגרה?
אתם כבר לא מצליחים להרחיק את זה מכם, כמו שהתרגלתם לעשות בפיגועים קודמים. לא מצליחים להתחבא יותר מאחורי "זה לא אזור שאני נוסע בו" ו"זה לא מקום מגוריי". כי זה שם, אתם הרי יודעים. זה בכל מקום. מצפון ועד נגב, מהים עד מבוא חמה. בנוף הפסטורלי המרהיב של היער הסמוך לעין יעל, כמו גם בתחנת אוטובוס בלב העיר ההומה. ואתם עולים על הכביש בדרך מעוד משימה לעוד משימה. ומשתגעים מהאנשים הנודניקים האלה שנוסעים בחוסר אחריות, שצופרים בקולניות, שמתחצפים לזרים, לבעלי תפקידים, לאמא או למורה.
אבל רגע, שנייה. תסתכלו עליהם. אתם לא רואים שיש עליהם מטרה? אתם לא רואים שהם נמלטים תמידית, שהם חיים בחרדה? זה לא שם, בהתנחלויות שמעבר להרי החושך. זה לא בערי הגבול ולא באזורי עימות. זה בכל הארץ כולה. זה לא נולד ב־67' ולא ב־48'. אלה עיגולי מטרה שסומנו עלינו הרבה לפני הטלאי הצהוב, לפני המספר על היד, לפני צלב הקרס על בית הכנסת שבמרכז השכונה. אנחנו מסתובבים איתם, ככה בטבעיות, כבר 150 שנה ואלפיים שנה. עיגולים שבמרכזם מגן דוד שמסמן אותנו כנידונים לרצח, כשהשוחט אורב לנו בכל פינה. הוא מכוון אלינו טילים מדרום ומצפון, הוא מניע רכב לפיגוע דריסה. הוא משייף סכינים ומשיג כדורים ומאלתר להנאתו בקבוקי תבערה. הוא רוצה לשחוט אותנו, את כולנו, באש ובמים, בחרב ובחיה. כשאנחנו מדברים על זאב שחי עם כבש, על חזון צמחונות עתידי ועל פסטורליה עולמית של שבת אחים ובני דודים בסולחה מרהיבה, הם שם מלמדים את הבנים שלהם דיני שחיטה.
אז תהיו סבלניים בכביש ועל המדרכה. תהיו סבלניים לחסרי הסבלנות שקצה נפשם לחיות עם חרב מתהפכת על ראשם, שאין להם איפה לצעוק יותר משצעקו ולאן להוליך את החרפה. תנו להם לבכות ולהשתולל בגלל הציון הנמוך וההוצאה הלא צפויה; תנו להם לאבד פרופורציות בעקבות השיחה המשפילה עם החבר והמריבה הקולנית עם החברה. תאשימו את הממשלה ואת מערכת הביטחון, את אלוקים ואת הסביבה כולה. אבל תבינו אותם, את הצופרים והמקללים, את הנטרפים בדעתם, את בעלי החוצפה הישראלית הלא מכבדת והלא בריאה. זה לא הרמזור המתחלף ולא העיכוב הקל. זה אפילו לא הפקק ולא התאונה האיומה. זה הטלאי שהם נושאים כבר אלפיים שנה, שמישהו איום ונורא סימן אותו בעיגולי מטרה. על המצח, על הלב, בנשמה. חיים על הקצה מראשית בריאתנו כעם, ועוד לא מצליחים לפצח את כוחות הקיום שלנו עד הסוף. ועוד לא מצליחים להתנער מהתפיסה הגלותית הנרדפת ולתת לה מענה חזק מספיק ומוחלט. ולא מצליחים לסגור בינינו לבין עצמנו מה עוצמת התגובה ומה התשובה הנכונה. נכשלים במבחן הקיומי הזה פעם אחר פעם, חוטפים עליו ציון נמוך ומשלמים עליו בהוצאה קטסטרופלית ולא צפויה.
אז כן, נכון. אתם צודקים, פרופורציות. אז נאחר. אז יכעסו עלינו. אז מה? תשתדלו להיות אדיבים וטובים יותר. אבל בתוך זה תהיו מבינים דווקא לאלה שלא מצליחים לשמור על פרופורציות, פשוט כי הם יודעים שבכל רגע נתון הם עשויים להיות הקורבן הבא. הם ממהרים ולחוצים ורצים ממשימה למשימה, כי מי יודע אם תהיה עוד הזדמנות? מי יודע מה יקרה ברגע הבא? עם שלם נושא חותם די־אן־איי טראומטי, ומשום מה לא מצליח למצוא את המענה הנכון לבעיה השורשית הגדולה. אבל בינתיים, אם יצא לכם לקום היום על הצד הרגוע יותר, תנשמו עמוק ותגיבו בסבלנות לאלה שאיבדו את זה באיזו מריבה מיותרת וחסרת היגיון על עוד שטות חסרת תקנה. אולי מחר, כשהגוש הקיומי הזה יעלה לכם בגרון, הם יקומו על הצד הרגוע שלהם, זה שמדחיק טוב יותר את גודל הזוועה. והם יסמנו לכם באדיבות להיכנס לנתיב, ישתקו נוכח הצפירות והקללות והחוצפה הזו שלכם, ואפילו לא יבקשו התנצלות או מחילה. הם פשוט יקבלו את הקיום השברירי שלכם בהבנה. הם מכירים את זה מעצמם. הם הרי מסתובבים כשעל הגב והבטן שלהם מסומן אותו ציור מטרה. זה שם, על המצח ועל הלב ובתוככי הנשמה.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
