"פני הרוע", "פני השטן" זעקו הכותרות הראשיות באתרי החדשות מעל תמונתו של הנאצי שרצח את אורי אנסבכר ז"ל. כן, שלא יהיה ספק, מבחינתי מדובר בנאצים. אז נכון, אין להם היכולות הארגוניות שהיו לנאצים הגרמנים, אבל אני לא מוצא סיבה לחסוך מהם את הכינוי רק מפני שהם לא מצליחים עדיין להתפתח לחברה מתקדמת בעלת יכולות לוגיסטיות.
האידיאולוגיה זהה לחלוטין: סבתא שלי ברחה מהנאצים ביערות אירופה, ונערות יהודיות עלולות לפגוש נאצים ביערות ירושלים. אימהות נשלחו אל מותן יחד עם ילדיהן במחנות ההשמדה, ואימהות יהודיות נורות בבטנן ומאבדות את תינוקן בטרמפיאדות ביהודה ושומרון. אני לא כותב את זה מתוך היסטריה, אני כותב את זה מתוך היסטוריה. האידיאולוגיה היא אותה אידיאולוגיה, וכשהיהודי הוא יצור נחות ובזוי, אפשר להכניס אותו לתא גזים או לטבוח בו ביער. אבל את הכינויים הדרמטיים בכותרות האתרים שהזכרתי, אני פחות אוהב. אלה לא פני הרוע ולא פני השטן, אלה פני הפלסטיני.
הספר המפורסם "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל הוא אחד מקלסיקות השואה המוכרות, המפורסמות והארוכות ביותר. גמעתי אותו לפני כמה שנים, וכמו בכל קלסיקה, המשפט הראשון שאתה קורא הולך איתך עוד הרבה אחרי כן. וכך כתוב בו: "אחיי בני האדם, תנו לי לספר לכם איך זה קרה". אני זוכר את האימפקט של המשפט הזה כשקראתי אותו לראשונה, איך הוא הצליח לספר לי על התקופה הנוראה הזאת יותר מספרים שלמים. המשפט הזה חזר אליי השבוע כשראיתי את תמונת הנאצי המחייך בבית המשפט. מצטער, לא ראיתי מפלצת, לא ראיתי שטן, ראיתי עוד פלסטיני שממשיך מסורת ארוכה של פלסטינים שישבו על אותו ספסל בדיוק עם אותו חיוך ארור.
מעטים וטובים זעמו עליי השבוע כשכתבתי בפייסבוק ובטוויטר כי בסך הכול מדובר בפלסטיני שעשה את מה שפלסטינים יודעים לעשות הכי טוב, לרצוח יהודים. אפילו פייסבוק ביקשה ממני בנימוס (מדהים איך הם השתנו בקטע הזה) להסיר את הפוסט. אבל זו האמת, ומהאמת צריך ללמוד. בני גנץ אמר בשבוע שעבר בריאיון לשלמה ארצי ולחנוך דאום ש"ישראל צריכה למצוא דרך להפסיק לשלוט על אנשים אחרים". וואלה, אם אלה האנשים, ישראל חייבת, פשוט חייבת, למצוא דרך לשלוט עליהם הרבה יותר טוב.
נפלה בשירות מגדרי
כך כתבה השבוע בטוויטר יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה חברת הכנסת עאידה תומא־סלימאן ממפלגת חד"ש: "צריך לקרוא לפשע בשמו: אונס ורצח אורי אסנבכר הוא פשע על רקע מגדרי. אם הפושע פלסטיני זה לא עושה אותו פחות מזעזע, והוא לא יכול להיות בשום פנים חלק ממאבק לשחרור לאומי. ממשלה זו פושעת כשהיא משתמשת ברצח של אורי כדי להמשיך להכתים את מאבקו של העם הפלסטיני בפשע מתועב שביצע אדם אחד".
מגברת תומא־סלימאן אני לא מצפה לכלום. באמת שלא. עאידה היא מסוג חברות הכנסת שגורמות לסרטון "הערבים נוהרים" של נתניהו להיראות רך ועדין מדי. אבל מדהים שסטטוס מטונף שכזה לא גרר אפילו חצי תגובה מאותן חברות כנסת שאחרי כל פליטה של אורן חזן מיהרו להכריז יום אבל ולהוריד את הדגל לחצי התורן. טוב נו, בטח היו עסוקות בפריימריז.
ועוד צביעות שהתרחשה לא מזמן: כשאורי אנסבכר ז"ל עוד הייתה בחיים, פורסם בעיתון 'הארץ' ריאיון מקיף עם ד"ר עופר כסיף, עלה התאנה היהודי החדש של חד"ש, שהחליף את דוב חנין שפרש כדי להיות קומוניסט חביב לביתו. קצרה היריעה מלצטט את כל הזיותיו; היה "ישראל מבצעת רצח עם בפלסטינים", שזאת אמירה מאוד מוזרה לנוכח העובדה שהפלסטינים הכפילו את עצמם מאז 67'. נראה שמוזיאון השואה שלהם יכיל בעיקר תמונות של נשים יולדות. והיה המשפט הבא שהגיע לשיא: "פגיעה בחיילים היא לגיטימית". אולי שווה לקפוץ אליו שוב ולשאול אם מבחינתו גם צעירות בשירות לאומי כלולות בהגדרה "לגיטימי".
עבודה מהצד
כל הכבוד למפלגת העבודה שעל אף הדשדוש בסקרים הצליחה להוציא לא מעט אנשים מהבית כדי לבחור נציגים לכנסת. רק לא הבנתי למה כל מתפקד בחר עשרה מועמדים. זה כמו שאם אכתוב טור של 10,000 מילים, מלא יישארו בחוץ. ובלי ציניות, כאופוזיציה העבודה עשתה את הבחירה הנכונה והציבה חבר'ה צעירים, לוחמניים ובועטים. אבל צריך גם לומר את האמת, שפיר ושמולי בראש הרשימה, זה אחלה למפלגת נישה. נשאר רק לראות אם האיחוד עם מרצ יצא לפועל. הימור שלי – לא, זה מקרה מובהק של "השלם שמאלני מסך חלקיו".
ועוד מילה על מובילי המפלגה החדשים: אני חייב לומר שאת שמולי אני מחבב. אמנם אני לא מסכים עם רוב אמירותיו וחושב שהרעיונות שלו פרקטיים לגמרי בעולם שבו כסף גדל על העצים, אבל כאמור, אני די מחבב את האיש. אין בו רוע, ואני תמיד מרגיש שהלב שלו במקום הנכון. אצל שפיר לעומת זאת, עולה תחושה שהלב שלה עסוק כל הזמן בלטנף על מתיישבי יהודה ושומרון, ימניים, דתיים וכל מי שלא מתרגש מסרטונים בפייסבוק.
קלפטומן קטן
כבר שבועיים שהעולל חוזר כל יום מהגן עם צעצוע חדש. בהתחלה הוא היה מספר לנו שקיבל אותו, אבל אחרי הפעלת לחץ פיזי מתון שכלל דגדוגים וליקוקים באוזן הוא הודה שזה שייך לגן. מה עושים? התקשרתי מיד למיכל דליות אבל אז נזכרתי שאין לי את המספר שלה וניתקתי. זה מסוג המצבים שאתה לא מוכן לקראתם: מצד אחד בנך אהובך עובר על אחד מעשרת הדיברות, מצד שני כולה אוטו צעצוע קטן ומעפן, לא נראה לי שלזה ההוא למעלה כיוון. בסוף הגענו לפשרה: לאחר דיון ארוך איתו ובלעדיו הוסכם שבכל פעם שיביא משהו מהגן, הוא ייאלץ למסור במקומו צעצוע משלו. הנחנו שההסכם יפתור את הבעיה, שכן הילד לא חולק צעצועים גם עם חברים דמיוניים. מה שכן, אולי היינו צריכים לשים דגש על המילה "צעצועים", ולא לשדר שהוא יכול לקחת איתו כל דבר שהוא משחק בו, אחרת אתה יכול להגיע לאסוף את הילד ולגלות שכל חבריו לחצר משחקים בכרטיס האשראי החדש שהגיע אליך רק השבוע.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
