פעמי תרפ"ט. תחושה כבדה מציקה מאז היוודע הזוועה בעין יעל ביום חמישי שעבר, תחושה שזו לא הייתה גזרת גורל. שבידינו היה למנוע את הטרגדיה האיומה הזאת אילו רק התעוררנו מבעוד מועד. כמו נגיף התוקף רק גוף חלש ומניח לחסוֹנים, כמו חיית טרף המריחה חולשה ממרחק ובורחת מיריבים מקריני עוצמה, זיהה ערפאת ארפאעיה מחברון את הרפיון הממאיר בקרבנו ופנה לתקוף.
אחר כך נודע שאין אלה רק בתחושות מופשטות. התברר שהנבל כבר נעצר ב־2017 בשערי הר הבית וסכין גדולה בידו, ובחקירתו אז אף הודיע שעוד ישוב לזירה ויהפוך לשהיד. האסימון לא נפל. מדינת ישראל שידעה לכלוא במעצר מנהלי את מאיר אטינגר למשך עשרה חודשים בגלל התבטאויות רב־משמעיות בטור שכתב במרשתת לא ידעה לעשות זאת לעבריין מועד שנתפס עם סכין ביד.
אטינגר, אגב, הוגבל לאחר שחרורו במעצר בית לילי ובהגבלות נוספות והיה נתון למעקב צמוד. ככל הידוע, דבר מכל הצעדים האלו שבוודאי היה ביכולתם למנוע את הפשע לא נעשה לארפאעיה. הוא אמנם היה כלוא במשך חצי שנה בגלל עבירות קודמות, אבל שום דבר לא נעשה כדי להציל את הקורבנות הבאים מידו.
סכין שהופיעה במערכה הראשונה דקרה במערכה השלישית. ושוב הדברים חוזרים אל הר הבית, מוקד הרפיון הלאומי. כדי להשלים את תפאורת ההפקרות הכללית יש לזכור שמשערי ההר שבהם נתפס ארפאעיה חמוש בסכין הוסרו בשנה ההיא גלאי המתכות. כן, הר הבית במופעו הנוכחי הוא גן עדן לשונאי ישראל ומרכז התנכלות והתנכרות למוקירי קדושתו, למייחלים לחידוש ימי תפארתו. כאן מוצבים שווה בשווה בשורת האיומים, כתף אל כתף, יהודים חובשי תפילין ומחבלים אסלאמיים חמושים.
מי שחתום על הסרת גלאי המתכות משערי ההר אחרי רצח שני השוטרים שם, הקל ראש בדמים נוספים שיישפכו כתוצאה מכך. המסר שוגר אז מההר אל הארץ כולה והופנם. דמה של אורי אנסבכר הי"ד היה זול. תג המחיר שלו, כך טרחנו להבהיר היטב לאויב בכמה הזדמנויות, יהיה נסבל לגמרי במושגיו שלו. שם הבינו מצוין את המסרים: נוכל לספוג את התפרצויות הרצח החולניות שלכם, ננשוך שפתיים ויהיה מה שיהיה – לא נשבור את הכלים.
ההגינות מחייבת להעמיד כעת לדין את האחראים לשחרורו של ארפאעיה לדרכו בסיבוב הקודם בעוון אי מניעת פשע. מי שידע לכלוא את מרגלית הר־שפי ולמרר את חייה בשל הסעיף הזה בחוק, מוכרח לדרוש ולחקור את ההפקרה הנוכחית החמורה בהרבה. לנוכח האסון, לנוכח התיאורים המחרידים, לנוכח המשפחה היקרה שלא יודעת את נפשה, לנוכח חורבן הבית, אין מנוס מלומר דברים חריפים: ידינו שפכו את הדם הזה ועינינו ראו. אנחנו ששתקנו אז נושאים באחריות לשפך הדם ביער עין יעל. אנה נוליך את החרפה? מועקה איומה רובצת על הלב וממאנת להניח לנו עד שנעשה את המוטל עלינו. הדם רותח.
