השבוע נחלתי אכזבה קשה. חנוך דאום הביא לביתי אורחת מכובדת – ראשת מרצ, ח"כ תמר זנדברג. המפגש היה בשביל התוכנית "המתנחל" שתשודר לקראת הבחירות בערוץ 13, בפורמט שמוכר עוד מהבחירות הקודמות: דאום מלווה ראשי תנועות פוליטיות בפעילותם במשך יום שלם ומשוחח עמם בדרכו ההומוריסטית על דא ובעיקר על הא.
כשאנשי ההפקה של התוכנית הציעו לי לארח אותה בביתי, קיבלתי את הרעיון בשמחה. מכיוון שלא היה מדובר על עימות שגרתי באולפן, אלא על ביקור של כשעה שמאפשר דיון אינטלקטואלי או לפחות מפגש אנושי, פיתחתי ציפיות גבוהות. בסך הכול, אמרתי לעצמי, זנדברג היא דמות פוליטית מרכזית, בעלת אידאולוגיה ברורה ועקבית, שגם מייצגת רבים מאנשי האקדמיה, מערכת המשפט, אנשי תרבות ואמנות מובילים וכדומה. יש סיכוי שנוכל להתרומם מעבר לשיח הפוליטי השגרתי והמתלהם הרגיל ולנהל דיון קצת יותר ענייני ואינטלקטואלי. ציפיתי שיהיה עם מי לדבר.
דבר מהציפיות האלו לא התגשם. כבר במשפט השני עלה הנושא של רצח רבין, ולא ירד גם בהמשך. מכאן ואילך ירתה זנדברג את הסיסמאות המוכרות על תהליך אוסלו, על "הכיבוש", על ההכרח לחלק את הארץ הזאת ועל "שתי מדינות לשני עמים". וכן, כמובן, על "החזון המשיחי" של הימין הדתי ועל ההדתה. לא מפגש אנושי בנוסח "את אחיי אנוכי מבקש", כפי שקרא לכך חנן פורת בזמנו, ולא שום דיון אינטלקטואלי או אידאולוגי. שיח פוליטי רדוד, שטחי ופלקטי.
אם לנסות להעביר את החוויה בדימוי, היה זה כמו לעמוד מול מכונת המזל של הקזינו. אתה מכניס דולר, ואם מתמזל מזלך, נשפך במשך שניות ארוכות זרם של מטבעות, בזו אחר זו, בקול רעם מצלצל. כך התנהל גם המפגש שלנו: על כל משפט שהוצאתי בניסיון נואש להרים את רמת הדיון, קיבלתי שטף של סיסמאות נדושות שמוכרות לנו מאז שנות התשעים וימי אוסלו. תמר, אמרתי לה, לא עברו כ־25 שנים? לא קרה שום דבר מאז שנות התשעים? המציאות לא לימדה אותנו משהו? גם ההתנתקות לא? את חוזרת על אותן מנטרות שבימי אוסלו עדיין היה בהן, לפחות לגבי אנשים לא מעטים, איזו תקווה, בשורה או לפחות היגיון, אבל היום הן בריחה מן המציאות.
דבר דומה קרה לי גם לפני כמה שבועות, כשעליתי לשידור בתוכניתם של ינון מגל וענת דוידוב ברדיו 103. איתי עלה לשידור גם אלוף במיל' עמירם לוין, חבר מפלגת העבודה. גם כאן היו לי ציפיות. בכל זאת, לוין היה מפקד פיקוד הצפון וסגן ראש המוסד, בן אדם רציני. ציפיתי לדיון ענייני. אבל גם במקרה ההוא פגשתי שטף של מילים ברמת הטוקבק, בלי שום יכולת או נכונות להקשיב ולפתח דיון מינימלי.
בהמשך היום, אחרי המפגש עם זנדברג, ניסיתי להבין מה בדיוק קרה ולמה. היה ברור לי שמשום מה היא הרגישה מאוימת והייתה לחוצה, ושהיא בחרה בטקטיקה של "ההגנה הכי טובה היא התקפה" ופשוט ניסתה להציף אותי במילים. היא התבצרה מולי ולא אפשרה שום פתח למפגש אנושי, כל שכן לשיח אינטלקטואלי. רק שטף סיסמאות חוזרות על עצמן שהיו לי לזרא. אבל לפתע היכתה במוחי תובנה: השמאל הישראלי לא נמצא רק במצב של חורבן פוליטי ואלקטורלי, כפי שמעידים היום הסקרים, אלא בעיקר במצב של חורבן אינטלקטואלי. הוא לא בנוי להתמודדות רצינית.
העקשנות להמשיך לדגול ברעיון שתי המדינות ובאג'נדה שעמדה בבסיס הסכמי אוסלו, בניגוד למציאות שמוכיחה לנו בכל יום מחדש שהדבר בלתי אפשרי ולו מסיבות ביטחוניות וקיומיות, מחייבת את השמאל הפוליטי להתכחש למציאות ולעבור ליישם את כל הלוליינות האינטלקטואלית האפשרית, כדי לנסות לתת לעמדה המדינית הזאת בסיס רציונלי כלשהו. מלחמה נגד המציאות מחייבת חוסר יושרה אינטלקטואלית. היא מחייבת בניין־על רציונלי, הבנוי על כרעי תרנגולת, שיצדיק את המשך האחיזה בדמיון ואת הסירוב ללמוד את הלקח. היא גורמת בהכרח לניוון אינטלקטואלי ואידאולוגי.
אין עוד אינטלקטואלים בשמאל הישראלי הפוליטי. אי אפשר שיהיו. העמדות של השמאל הישראלי, ובמיוחד העמדות המדיניות, מחייבות אנטי־אינטלקטואליות. יש בשמאל אינטלקטואלים כמובן, כמו גדי טאוב למשל, שלא מתכחשים למציאות ומתמודדים עמה באומץ, בחריפות, בעמקות ובישרות. אבל הם עדיין מתי מעט. הרוב הגדול, שעדיין מנסה לאחוז בכוח בעמדות המדיניות של מרצ והעבודה, כבר אינו מסוגל לחשוב ברצינות ובכנות. החורבן הפוליטי והאלקטורלי שאנו רואים היום בשמאל הישראלי הוא תוצאה של חורבן עמוק ושורשי יותר, של החורבן האינטלקטואלי שהביאו על השמאל הסכמי אוסלו. החטא ועונשו.
