הפילוסוף הספרדי חוסה אורטגה אי גאסֶט טען כי מדינה אינה נוצרת כתוצאה מאחדות לשון של אזרחיה או קרבת דם ביניהם, ואפילו לא כתוצאה מגבולות טבעיים. מדינה מושתתת על חזון משותף של אזרחיה, על מטרה מאוחדת שלשם הגשמתה פועלים האזרחים. עיקרון דומה קיים אף ביחס למפלגה פוליטית: מה שהופך אוסף של אנשים למפלגה פוליטית רצינית הוא רעיון מוסרי או מעשי שעומד בתשתית יצירתה; מטרה משותפת המאחדת את כל חבריה.
הרושם הוא שמפלגת "חוסן לישראל" חסרה את המרכיב הזה. הקשר בין המועמדים מטעמה לכנסת מקרי לחלוטין. חוץ מהעובדה ששניהם גרים באותו הכפר, קשה לראות את החוט הרעיוני המקשר בין יועז הנדל – איש ימין מובהק – לחילי טרופר, שהתמודד בעבר בפריימריס של מפלגת העבודה. רופף גם הקשר בין מיכאל ביטון, ראש מועצת ירוחם לשעבר ואיש מפלגת העבודה, לאורית פרקש הכהן, עו"ד בכירה במגזר העסקי. נתק רעיוני קיים גם בין אשת התקשורת מיקי חיימוביץ' לרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר בוגי יעלון. הביטויים החוזרים והשחוקים כמו "נבחרת מדהימה", "קבוצה מנצחת" – כל אלה רק מחזקים את הטעם המלאכותי והתעשייתי שיש בחיבור הזה.
בריאיון רדיו טען יועז הנדל שהמשותף לכולם הוא ניקיון הכפיים. נו, באמת. זהו אמנם תנאי הכרחי, אך ודאי לא תנאי מספיק למפלגה שאמורה לשמש חלופה איכותית לשלטון הנוכחי. גם העיקרון המאחד המבוסס על קו אנטי־ביבי אינו חזון גדול במיוחד.
בהמשך ישיר לכך צומח הכשל השני. מפלגה פוליטית יוצאת מגדר "מפלגת אווירה" רק אם אפשר לחשוב עליה גם כעל מפלגת אופוזיציה ולא רק כמפלגה המחוברת לשלטון. מפלגה המסוגלת לשרוד את המדבר האופוזיציוני מראה שקיים גורם המאחד בין חבריה וחוט שדרה רעיוני משותף וחזק מצוי בבסיסה. הדבר גם מעביר שדר מוסרי לאזרחים שעומדים לבחור במפלגה: חבריה כאן מתוך אידיאל אמיתי, הם מאמינים בכל ליבם בערכים שבשמם נבחרו, והם מוכנים להקריב מזמנם, ממרצם וממנוחתם כדי להגשים את הערכים האלה.
מפלגת קדימה, למשל, כשלה במבחן האופוזיציה הראשון שהוצב לה. ממפלגה של 28 חברי כנסת בראשית הקדנציה, היא נמחקה כליל. הליכוד, לעומת זאת, חישלה וחיזקה את עצמה באופוזיציה. מ־12 מנדטים בבחירות 2006 צמחה המפלגה ל־30 מנדטים בכנסת היוצאת.
את "חוסן לישראל" קשה לראות שורדת באופוזיציה אפילו קדנציה אחת. חבריה אמנם נקיי כפיים, אבל כפי שמייקל וולצר טען בעקבות ז'אן־פול סארטר, אנו רוצים לראות את מנהיגינו מלכלכים את הידיים עד המרפקים לטובת האזרחים. אנו מעוניינים לראות אותם מזיעים בבוץ הפרלמנטרי. אנו כמהים לשמוע מהם עמדות ברורות, ולא לראות אותם מתחמקים אל מאחורי יועצי תקשורת. שלא כיאיר לפיד, למשל, שמראה נכונות לעבודה קשה וסיזיפית, חברי מפלגת גנץ נראים כמו פרחים לשבת בלי שורשים; בשבוע הראשון הם טריים, ולאחר שבועיים הם נובלים ומתים.
ומכאן גם הכשל השלישי, המהותי לתפיסה המשפטית־דמוקרטית באשר היא. כל חברי מפלגת גנץ (למעט יעלון) חדשים בזירת הכנסת. מוכשרים ככל שיהיו, אין ולא יכול להיות להם מושג כיצד עובדת השיטה הפרלמנטרית הישראלית. כיצד מקדמים חוק, איך משיגים תקציבים לטובת צרכים חשובים, ואיך משנים סדרי בראשית לטובת כלל האזרחים. להבדיל ממפלגת גנץ, חברי הכנסת של המפלגות החרדיות למשל הם שחקנים חוזרים. הידע שלהם בעבודה הפרלמנטרית השוחקת גדול לאין שיעור מהידע של כל שחקן חדש וחד־פעמי בזירה. כתוצאה מכך, היכולת שלהם לקבל תקציבים ולקדם אינטרסים לטובת ציבור הבוחרים שלהם היא אדירה. פערי הידע האלה מגדילים מאוד את הכוח הפוליטי שלהם יחסית למנדטים שקיבלו.
יחס השפעה־מנדטים הפוך קיים במפלגות עם שחקנים חדשים דוגמת רשימת מפלגת "חוסן לישראל". חברי הכנסת שלה לא יוכלו ולא יצליחו, לצערי, לתרגם את בחירתם לכוח פוליטי המסוגל להזיז דברים ולקדם אינטרסים שבשמם ייבחרו, וזאת בשל חוסר ידע מעמיק והיעדר היכרות עם המערכות הפוליטיות. לכן ההשפעה שלהם, לעומת חברי כנסת ותיקים, תוערך בחסר בולט. כניסה של חברי כנסת רבים אך חדשים וטריים מתוך רשימה אחת לתוך כנסת ישראל תפגע לא רק בציבור הבוחרים של המפלגה הזאת, אלא גם בשיטה הדמוקרטית כולה, שכן בלי ידע ובלי היכרות אין איזונים וחסרים בלמים.
