ממערכת בחירות אחת לאחרת, גוברת תחושת ההידרדרות ברמתה של המערכת הפוליטית שלנו. רק מפלגות הקצה עוד טורחות בכלל לשווק מצע ותפיסת עולם, ואילו ברוב המפלגות הדגש העיקרי הוא פרסונלי. כאילו הבחירות הן עוד שעשועון ריאליטי, משהו בנוסח "הכוכב הבא לראשות הממשלה".
זה בא לידי ביטוי בכך שרוב הרשימות החדשות הורכבו מלכתחילה בידי מייסד כוכב, שעצם שמו אמור להביא אליהן את המצביעים, ובעובדה שהרשימות מתמלאות בידוענים, לפעמים כאלה ש"עשו שוק" בין כמה מפלגות, אנשים שלא תמיד ברור אם השקפת עולמם דומה לזו של המייסד, או שיש להם בכלל השקפת עולם שהם מבקשים לקדם. הקריטריון היחיד הוא מידת הפופולריות שלהם, כדי שיביאו קולות.
שיטת הפריימריז התחילה את תהליך ההשחתה הזה. היא באה לכאורה לתקן את "השיטה האפלה" של הוועדה המסדרת, שלגביה נטען שאינה דמוקרטית, אף שנבחרו בה לא מעט פרלמנטרים מוכשרים שבהחלט מחויבים להשקפת עולם משותפת. די מהר התברר שהפריימריז, ששווקו כחגיגה לדמוקרטיה, הם בעצם אוסף של דילים, מפקדי ארגזים, קבלני קולות, ושאר מרעין בישין. הפריימריז הכניסו לחיים הציבוריים דמויות מופת כמו אורן חזן, בשעה שאנשים רציניים הלכו והתרחקו מהמערכת הפוליטית, כי לא רצו לעבור דרך התהליך המזעזע הזה.
כך נולדו מפלגות הכוכבים, שבהן מייסד כוכב מצרף לרשימתו עוד כמה כוכבים. אפילו המפלגות שהמשיכו בפריימריז התקנאו בשיטה החדשה, וראשיהן – בעבודה, בליכוד ובבית היהודי בימי בנט – דרשו לאפשר להם גם כמה שריונים. אבל אז התברר שגם שיטת הכוכבים היא צרה צרורה, כי יושבי הראש רוצים ח"כים צייתנים (בשביל מה להקים מפלגה אם אי אפשר לשלוט בה). כוכב שהעז להתבלט בגישה עצמאית הועף, והשאר למדו שאסור לבטא עמדות חורגות.
יתר על כן: אם כל התהליך הפוליטי ממוקד באנשים ולא ברעיונות, ברור שגם התעמולה תתמקד בהשחרה אישית ולא בעימות רעיוני. פעם נתניהו עוד טרח להפחיד אותנו ש"פרס יחלק את ירושלים", כלומר פסול בשל עמדותיו. עכשיו מפחידים אותנו שגנץ פסול כי הוא שמאלני. ומה ההוכחה לכך? טענות שהוכחשו שאשתו הייתה פעילה ב"מחסום ווטש" (כאילו זה אומר משהו על עמדותיו), והאשמות שהוא הפקיר כביכול את מדחת יוסף בקבר יוסף לפני 19 שנה – אף שהייתה מעליו שרשרת פיקוד שלמה, והיא שקבעה את המדיניות; שלא לדבר על כך שנתניהו עצמו בחר בו אחר כך לרמטכ"ל.
שתי השיטות הנוכחיות, פריימריז ומינויים של ראש מפלגה יחיד, התגלו אפוא ככישלון. והנה באה מפלגת הבית היהודי, ומתוך אילוץ של זמן חזרה למתכונת חלקית של ועדה מסדרת. וראה זה פלא: התברר שאותה ועדה מושמצת הביאה למפלגה שני מועמדים מצוינים: היו"ר רפי פרץ, והאישה המשוריינת יפעת ארליך. שניהם בעלי מחויבות אידיאולוגית, וגם פופולריים בציבור; שמות שכנראה לא היו מגיעים לעולם אילו נאלצו לעבור דרך מרכז המפלגה או הפריימריז, והם לרוב הרבה יותר מרשימים ממי שנבחרו בשתי הדרכים האלה.
אגב, השימוש בוועדה מסדרת אמור להוכיח לאנשי הציונות הדתית, שהם מראשי הטוענים נגד שופטי בג"ץ על שהם ממונים ולא נבחרים, שלפעמים יש תועלת גם בוועדת מינויים, ובלבד שהרכבה יהיה רציני ומגוון. אם זה נכון לגבי פוליטיקאים, זה בוודאי נכון לגבי שופטים.
פרט לוועדה מסדרת, יש עוד מסלול שראוי לבחון כדי להתמודד עם תחלואי השיטות הקיימות. הכוונה לשיטת הפתק החצי פתוח, שעוד לא נוסתה בישראל. בשיטה הזאת מתקיימים פריימריז בין כלל מצביעי המפלגה, אבל הם מתקיימים ביום הבחירות עצמו, כאשר במקביל לבחירה במפלגה מסוימת יכול המצביע לדרג גם את מועמדיה. כך תנוטרל האפשרות להשפיע על הרכב הרשימה של מפלגה בלי להצביע לה. השיטה הזאת אמנם לא תמנע לגמרי דילים, וגם יש לה חיסרון מובהק בכך שברגע ההצבעה הבוחר עדיין לא יודע בכלל מה יהיה הרכב הרשימה שבחר. אבל אולי דווקא העובדה הזאת היא הפתרון המבטיח להחזיר אותנו לבחירה שנובעת מהשקפת עולם, ולא מאהדה לרשימת כוכבים.
