לפעמים, כשנמאס לי מהקצוות המפוצלים, העולם סוגר עליי ואין לי כוח לכלום – אני הולכת להתנחם אצל הספר שלי ר'. סליחה – מעצב השיער. התירוץ הרשמי הוא שאחרי שנתיים של הזנחה מגיעה לי תספורת, אך הסיבה האמיתית היא שבא לי מסאז' קרקפת. וכך, בזמן שאצבעותיו של ר' מפלחות את שיער ראשי כמו להקת נחשים נמרצת, הוא פוצח בסמול טוק הקבוע ושואל אותי "נו, מה חדש אצלכם בעיתון?"
מה יכול להיות חדש? אני עונה. אבל ר' לא באמת מתעניין. הוא כבר שקוע עמוק בפוליטיקה, ליכודניק מושבע עם הרהורי כפירה. גם בבחירות הקודמות זה היה ככה. "נשבעתי לעצמי שהפעם אני לא מצביע לביבי", הוא מכריז, "חאלס, כמה אפשר. כל מערכת בחירות אני מחליט שאני מפסיק להצביע לו ואז ברגע האחרון הוא מגיע עם הטריק הזה של הערבים נוהרים לקלפיות ומחזיר אותי אליו. סבבה, הביטחון חשוב. אבל מה עוזר לי הביטחון כשהקניות שלי בסופר מגיעות למעל אלף שקלים בשבוע?"
ר' הוא ליכודניק עם פרדוקס. כל העובדים במספרה שלו הם פלסטינים עם אישורי עבודה. הוא קורא לזה "דו־קיום מרגש" – אני קוראת לזה "צריך לשרוד כלכלית". הוא ממשיך בנאום ה"קשה לחיות כאן" ומספר על חבר נכה ללא יכולת התניידות שמקבל קצבה זעומה מהביטוח הלאומי. משם עובר לדודה זקנה שכבר שנתיים מתקמצנת לתקן את הדליפה באמבטיה. וגם על עצמו הוא מספר, שהוציא לאחרונה את הילד מהחוג כי אין לו איך לשלם.
"כמה לקצר לך?" הוא מפר את השקט שנוצר פתאום. "לא יותר מדי, עד הכתפיים ככה. שייכנס לי בקוקו", אני אומרת וממשיכה להפליג במחשבותיי.
המלכוד הזה, נדמה שרבים מאנשי הימין שרויים בו. רק לאחרונה יצאה השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל בקמפיין שמאדיר את הישגיה בתחום הביטחוני. "לוחמים למען חיזוק ההתיישבות", נכתב שם, "אין לנו ארץ אחרת". גם היא יודעת שהישגיה בתחום החברתי לא מעניינים אף אחד. ולראיה – המפלגות שחרתו על דגלן את הנושא נמצאות כרגע בשפל.
ואולי אנחנו טועים. כל אלו שממשיכים לבלוע את הרוק ולספר לעצמם שביטחון זה מספיק בשביל לשרוד. שלקיום היומיומי אין משמעות, כי העיקר שתהיה לנו ארץ. במשך שנים אנחנו משדרים לפוליטיקאים שלנו שביטחון זה הדבר היחיד שמעניין אותנו, ואז אנחנו מתפלאים למה אין להם מוטיבציה לעשות גם שינויים חברתיים.
יש לא מעט אנשי ימין שמצויים בפלונטר הזה. מבחינה ביטחונית הם בימין, אך מבחינה חברתית הם קרובים יותר לשמאל הכלכלי. האנשים האלו הם הקהל שעשוי לנדוד לגנץ, שעובד יפה כדי למשוך אותם. ההיסטוריה מלמדת שנתניהו נחלש בעיקר מול גנרלים (ע"ע אריאל שרון ואהוד ברק) וגנץ משחק על זה היטב – אהיה גם גנרל וגם חברתי. אביא לכם גם את בוגי אבל גם את מירב כהן ומיכאל ביטון שפועלים לצמצום פערים.
זוהי, כמובן, אשליה שעלולה להתנפץ. במאמר שפרסם העיתונאי אמוץ עשהאל תחת הכותרת "אלו שמבינים בפוליטיקה", הוא מסביר כיצד כהונות הגנרלים שהיו כאן בעבר לא תמיד הסתיימו בהצלחות גדולות. הסכמי אוסלו של רבין והשלום של אהוד ברק הביאו עלינו אינתיפאדה עקובה מדם. לעומתם, החפ"ש מהגדוד העברי דוד ב־גוריון הציל אותנו ב־48' וב־56', ומנהיג הפועלים עמיר פרץ אישר את פרויקט "כיפת ברזל" שאהוד ברק כלל לא האמין בו.
גם מבחינה כלכלית, הגנרלים מגיעים לפוליטיקה מהזירה הביטחונית, שמתנהלת בתקציבי עתק. הם לא רגילים לקבל "לא" או "אין". מאיפה יימצאו הכספים לכל ההבטחות הוורודות של גנץ? איש אינו יודע. אבל גנץ נותן לאנשים תקווה, ונתניהו כרגע מוכר להם בעיקר את שימור הקיים.
"אולי באמת אצביע לגנץ", אומר לי ר' הספר. "אני ליכודניקית כבר שלושים שנה", מצטרפת אישה שבראשה המחומצן תחובות פיסות נייר כסוף, "וזו הפעם הראשונה שאני באמת מתלבטת".
ר' הליכודניק מטאטא את קצוות שערי הקצוץ, ואני שמה לב שכרגיל הוא קיצר יותר מדי. הוא שולף את הסינר, ממלמל משהו על עושק ומחירים מופקעים, מסלק במברשת את שאריות השיער שדבקו לי לעורף ומעביר בי צמרמורת נעימה. "180 שקל", הוא לוחש לעברי בנונשלנטיות.
180 שקל בשביל תספורת שלקחה לו רבע שעה.
