במוצאי השבת שעברה, בשעה שמונה בערך, נסעתי על איילון צפון בדרך הביתה. חיה ישבה במושב האחורי ושרה את השיר רד אלינו אווירון שוב ושוב, ושירה שישבה לידי, צילמה אותה וחייכה. זה היה רגע מתוק בחיים, אבל הוא הסתיים ברגע. אחד הרכבים שנסע לפנינו איבד פתאום שליטה, זגזג ימינה ושמאלה, פגע בשתי מכוניות, שאיבדו שליטה גם הן לרגע, ואז השתלט על עצמו ונמלט מהמקום במהירות. שתי המכוניות ההמומות אותתו מיד ימינה, ועצרו בשולי הדרך. הכול קרה מהר כל כך. לא הספקתי לעצור ולעזור להן. התלבטתי אם לנסות לרדוף אחרי החלאה שפגע בהן וברח, אבל החלטתי שלא. אמא שלי פעם אמרה לי, בכביש אל תהיה צודק, תהיה חכם. והאמת שגם מחוץ לכביש אני חי ככה.
כשירדנו במחלף השלום ועצרנו ברמזור, הידיים שלי ושל שירה התחילו לרעוד. זה חתיכת דבר נורא לראות תאונה בלייב, מול העיניים, עשרים מטר מלפנים. נשמתי לאט. חשבתי על האומללים שבמכוניות, שכמעט איבדו הלילה את חייהם. אולי גם הידיים שלהם רועדות עכשיו, בשולי הדרך. אולי גם באחת המכוניות הללו יושבת תינוקת מתוקה שאוהבת לשיר לעצמה רד אלינו אווירון. ומה היה קורה, חשבתי לעצמי, אם הייתי נוסע טיפ טיפה יותר מהר. אולי הדפוק ההוא היה נתקע בי. השם ישמור. החיים כל כך שבריריים ונימוחים.
באחת עשרה וחצי בלילה התיישבתי לכתוב את הטור שלי. אני תמיד כותב את הטור הזה בלילות. ובכל פעם שאני מתלבט על מה לכתוב הפעם, אני פותח את קבוצת הווטסאפ שיש לי עם עצמי, רעיונות לטורים במוצש, וככה אני נזכר בכל הדברים שהעסיקו אותי בזמן האחרון. ובקבוצת הווטסאפ שלי היו שתי הודעות ששלחתי לעצמי רגע לפני כניסת השבת. בהודעה הראשונה כתבתי, לכתוב על אורי אנסבכר, היא נראית לי בחורה מרגשת ממש. ובהודעה השנייה כתבתי, לכתוב על זה שבגלל שהרצח שלה היה כל כך מחריד, גם הזיכרון שלה נרצח. זה מה שכתבתי לעצמי. אני לא בטוח למה התכוונתי כשכתבתי את זה, אבל זה מה שכתבתי.
שלחתי הודעה לפנינה, חברה יקרה ואהובה שגרה בתקוע, היישוב שבו אורי גדלה. פנינה, כתבתי לה, מה אני יכול לכתוב בטור השבועי שלי שיכבד את אורי אנסבכר. פנינה ענתה לי, אחרי כמה דקות. תכתוב על כל מה שקשור בהוספת טוב לעולם. בחמלה. באהבה ללא תנאי. אני לא יודעת אם פרסמו או שידרו או הקליטו את ההספד של איתן, מנהל מרכז יעלים שבו היא התנדבה. אבל שווה לך לנסות להשיג ולשמוע. התיאור שלו על המסע האישי שלה, ועל הניסיון שלה, לעמוד בלב פתוח ונוכח, ולהיות מלאה באהבה כלפי כל אדם, הוא תיאור מרגש ומבכיא ומלא תקווה. ואחרי שש דקות היא שלחה עוד הודעה. או שפשוט תבוא לתקוע. תשמע סיפורים מקרוב. תשוחח עם המשפחה המתוקה שלה. זה הכי פותח את הלב.
פתחתי את הפייסבוק. חיפשתי סרטוני וידאו מההלוויה של אורי. בתוך כמה שניות מצאתי סרטון לייב שעלה בוויינט, תחת הכותרת, מאות מלווים בדמעות את אורי אנסבכר ז"ל בדרכה האחרונה. שידור ישיר. הסרטון התחיל בשיר עצוב שמישהו שר בקול רועד. התעוררי התעוררי, כי בא אורך, קומי אורי. והמשיך בהספדים איומים ונוראיים, שלא הצלחתי לשאת. מאז שאני אבא אני בוכה כל הזמן. וגם הפעם בכיתי.
ובדקה העשרים של הסרטון, האיש שניהל את ההלוויה קרא לאיתן יוגב, המנהל של יעלים, לשאת דברים, ואיתן ניגש למיקרופון ואמר בקול חנוק מבכי, אורי. איזו דרך עברנו ביחד. את השארת לנו צוואה חקוקה בסלע. לפני שבועיים העברנו יחד יומיים במדבר עם כל הצוות. רצינו ללמוד את רזי התמיכה. עסקנו יחד באפשרות להתבונן בכל אדם בנוכחות אוהבת. לדעת שלכל אדם שעומד מולנו, הלב נשבר, לפחות פעם אחת. ולפחות פעם אחת הוא התייאש.
ובשתים עשרה בצהריים של יום שישי ההוא, את ניגשת אליי ואמרת, אתה מרגיש שמשהו מוזר בינינו. ואני נורא נבוכתי. ממתי בת שירות אומרת לי דבר כזה. ואז, לפני שבוע ביום חמישי ישבנו, ואמרת לי, איתן, אני רוצה להצליח להיות איתך בנוכחות אוהבת. אני רוצה להגיד לך שאני אוהבת אותך. ואמרתי לך, אורי, אני כל כך אוהב אותך.
אורי אני אוהב אותך. אני כל כך אוהב את הדרך שעברנו ביחד. את כל החיבוקים שהילדים קיבלו ממך. והצוואה הזו שאת משאירה לנו, זה לדעת שכל מה שאנחנו רוצים לקבל זה אהבה, וכל מה שאנחנו רוצים לתת זה אהבה. ושבלי זה אנחנו לא יכולים לתמוך, ולא יכולים להיתמך. נוחי על משכבך בשלום. ותודה על מה שהבאת לנו ועל מה שזימנת לנו. תודה אורי.
ומה כבר אפשר לכתוב. מה אפשר לכתוב. החיים כל כך שבריריים ורעים. אנשים מאבדים שליטה בכבישים. נערות טובות נרצחות ביערות. והחיים חיים. הם בשלהם. זורמים הלאה בדממה. ואנחנו כאן, כל הזמן, בעולם הזה, שבו החיים הללו מתרחשים. אין לנו לאן לברוח. אנחנו כאן, והידיים שלנו רועדות, והלבבות שלנו פועמים, ונשברים.
הייתה צעירה בעולם. קראו לה אורי. את כל הימים שלה היא הקדישה לאהבה. את כל החיים שלה היא הכווינה אל אותה נוכחות אוהבת. שהרי כל מה שאנחנו רוצים לקבל זה אהבה, וכל מה שאנחנו רוצים לתת זה אהבה. איזו צוואה יפה ועצובה. הלב נשבר על דאבדין. יהי זכרה ברוך.
