בכל מערכת בחירות לכנסת אפשר למצוא דרכים להתחמקות מעיסוק בנושאי דת ומדינה. פעם הבון-טון היה "לשמור על הסטטוס קוו". היום, הרפרנס האהוב הוא אמנת גביזון-מדן, אמנה ותיקה שרובו המוחלט של הציבור לא יודע מה כתוב בה גם אם בכלל שמע עליה. מושג עמום כמיטב המסורת.
עד לא מזמן, כאשר פוליטיקאי שלא מעוניין לעסוק באמת בסוגיות דת ומדינה הגיע לראיון, הצטופף לצידו כמו צל תירוץ ה"סטטוס קוו". כל אימת שנושא מעורר מחלוקת בין דתיים וחילונים עלה לכותרות, צף ועלה המושג הזה. כמה נוח להשתמש במונח שתאריך הולדתו הוא אי שם בשנת 1947, במציאות שונה לחלוטין מהמציאות הישראלית הנוכחית. 40 שנים לפני העליות הגדולות מברית המועצות, ושני דורות אחורה.
השימוש הקלישאתי בסטטוס קוו מת ככל הנראה עם המחאות סביב חוק המרכולים. הציבור הישראלי הבין שהפוליטיקאים הדתיים מנסים להזיז לו את הגבינה, או את השלט "פתוח" במרכול הקרוב לביתם בשבת, והגיב בהתאם. החוק עבר בכנסת – אבל אף מרכול לא נסגר ובינתיים התאדה לו ה"סטטוס קוו". אגב, מסמך הסטטוס קוו המקורי לא עוסק במרכולים, אלא קובע שיום המנוחה החוקי יהיה שבת.
אבל כידוע, הסטטוס קוו היה בסך הכל כלי בידי הפוליטיקאי המתחמק המצוי. זה שמעוניין לעסוק בנושאים מדיניים וחברתיים, רק לא להיכנס לעימות עם החרדים וחלילה לדרוש את פירוק מונופול הרבנות. והנה נמצא הכלי החדש – החזרה לאמנת גביזון-מדן – האמנה האחרונה בסדרה של אמנות שנכתבו בתקופת פוסט רצח רבין וניסו להחיות שיח בין דתיים וחילוניים, לאחר השסע שהלך והעמיק בעקבות האירוע הטראומטי ההוא.
צריך להגיד לזכותם של יוזמי האמנה שמדובר במסמך איכותי, מנומק, שמאפשר הצצה לעולמם הערכי הפנימי של שני מחבריו תוך מציאת פתרונות יצירתיים שהם מבוססי פשרה. אך צריך גם להודות שמדובר באמנה בין שני אנשים בודדים, שמראש הניחה שיש צורך בפשרה בין שני גורמים מנותקים זה מזה ולא במציאת המכנה המשותף ביניהם והרחבתו.
האמנה נכתבה בתחילת שנות ה2000. היא עוסקת בנושאי הליבה של תחום הדת והמדינה בישראל וביניהם המרחב הציבורי בשבת, נישואין וגירושין, גיור, שירותי הדת, קבורה והמקומות הקדושים. קשה להתעלם מכך שבנושאים רבים בהם עסקה, חלו תמורות משמעותיות, בעיקר במציאות בשטח.
זוגות רבים בוחרים ללכת ולהתחתן מחוץ לרבנות. כמות מרכזי המסחר הפתוחים בשבת גדלו וצמחו עשרות מונים ונכון לסוף שנת 2017 מדובר על 58 מרכזים שונים שפתוחים בשבת. זה כבר לא שניים-שלושה מרכזים כמו בשפיים וצומת ביל"ו. הרבנות הראשית הלכה וביססה את מעמדה כגוף חרדי מנותק מהציבור הישראלי, עד כדי כניסתו של רב ראשי לישראל לבית הסוהר בעוון מכירת גיורים.
היוזמות להביא לעדכון אמנת גביזון-מדן צפויות להיתקל בקשיים רבים. ראשית צריך לשנות תפיסה. ההנחה שהובילה את יוזמי האמנה היא שיש לקבל את האמנה כמקשה אחת. אפשר להגיד היום שהתפיסה הזו נכשלה. כמו שבנושא המדיני אנחנו כבר לא מדברים על פתרונות של הכל-או-כלום כמו הסכם שלום כולל או לחילופין סיפוח וריבונות בכל שטחי יו"ש, גם בסוגיות דת ומדינה הגיע הזמן לעסוק ביוזמות שכוללות הסדרי ביניים וצעדים חלקיים. יוזמות כאלה, מעבר לכך שיישומן יתקן מעט מן הבעיות הכרוכות ביחסי דת ומדינה, יעניקו תקווה לאיחוי השסע בין דתיים וחילונים בישראל ויאפשרו שינוי מגמה שבטווח הארוך יועיל להגעה להסכמות רחבות יותר.
בנוסף, אי אפשר לדבר יותר על שני צדדים לא קשורים. מחד גיסא, יש כאן ציבור דתי גדול שמעוניין באיחוי השסע וכראייה לכך – מרבית חברי הכנסת שניסו ליזום הצעות חוק ברוח האמנה הגיעו מהציונות הדתית; מנחום לנגנטל מהמפד"ל בכנסת ה-15, עבור בעתניאל שנלר מ"קדימה", וכלה באלעזר שטרן ועליזה לביא מ"יש עתיד" בכנסות האחרונות. מאידך גיסא, יש ציבור חילוני ומסורתי גדול שמעוניין ביהדות, ומוכן לקבל שירותי דת וחינוך לערכי היהדות כאשר הם ניתנים באופן בלתי-כופה ומשתף.
חשוב שאמנת גביזון-מדן לא תהפוך ל"סטטוס קוו" החדש, מושג עמום שאין מאחוריו הרבה. שרת המשפטים איילת שקד כבר הצהירה שהיא ונפתלי בנט בעד עדכון האמנה. אם עדכון כזה ייעשה עם התפיסות הישנות של קבלת פשרות רחבות כמקשה אחת ובאופן דיכוטומי ללא התבוננות על מה שיכול לנבוע מהמשותף לשני הצדדים, דינו להיכשל ודינה של האמנה לחזור לדפי ההיסטוריה. צריך לעשות את זה נכון ותוך שינוי התפיסות שלא הביאו את האמנה לכלל יישום.
הדבר מונח לפתחם של רוב המתמודדים בבחירות לכנסת, אלה שמייצגים את הרוב המתון שלא מעוניין בהפקרת היהדות של המדינה לגורמים קיצוניים מצד זה או אחר. המבחן האמיתי יגיע מיד אחרי הבחירות.
