בעימות שהתקיים השבוע בין ראש ממשלת ישראל לראש ממשלת פולין מתאוס מורביצקי לגבי אחריות עמו של האחרון להשמדת היהודים בשואה הפך נתניהו לזה שגם אוכל את הדגים המסריחים וגם מגורש מן העיר. לא רק שטרח להתנצל כמה פעמים על סילוף שלא הוא אחראי לו (דבריו על 'פולנים' ששיתפו פעולה עם הנאצים צוטטו באתר האינטרנט של ‘הג'רוזלם פוסט’ כשיתוף פעולה של 'האומה הפולנית'), אלא שסבב ההתנצלויות לא הועיל לו, וראש ממשלת פולין ביטל את הגעתו לישראל, לוועידה של ארבע מדינות אירופיות שהוא אמור להיות בין שושביניה. מאוחר יותר, לאחר התבטאות אנטי-פולנית מכוונת של השר ישראל כ"ץ ("הפולנים ינקו אנטישמיות מחלב אמם"), בוטל עצם קיומה של הוועידה בישראל. אך גם מי שלא אהבו מלכתחילה את הברית של נתניהו עם ארבעת המשטרים הפופוליסטיים של מזרח אירופה השותפים בוועידה (פולין, הונגריה, צ'כיה וסלובקיה), לא צריכים לשמוח לאידו, כי בהקשר הזה בזיונו הוא בזיון כולנו.

לפולנים יש כעס היסטורי מוצדק: יותר מדי פעמים גרמה העובדה שהנאצים בחרו להקים את ששת מחנות ההשמדה הגדולים שלהם על אדמת פולין לביטויים שגויים בנוסח 'מחנות ההשמדה הפולנים', או לתופעות מרגיזות של אנשים המוכנים בחפץ לב לבקר בגרמניה, אבל לא ידרכו על אדמת פולין. כל זאת, בעוד העם הפולני עצמו היה כבוש ורמוס תחת השלטון הנאצי; מספר חסידי אומות העולם, שסייעו להצלת יהודים, הוא הגבוה ביותר מבין כל ארצות אירופה; וההנהגה הפולנית הגולה, שישבה בלונדון, עשתה יותר מכל הנהגה אירופית אחרת כדי להזעיק את העולם להיאבק נגד השמדת היהודים.

מנגד, צריך לומר שגם לכעס היהודי על פולין יש בסיס מוצדק מאוד: גלים של אנטישמיות אפיינו את כל ארצות מזרח אירופה, ובכללן פולין, לאורך כל העת החדשה. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם התרחש עוד גל כזה, שהביא לארץ את העלייה הרביעית, ועוד יותר מכך גרם להגירה יהודית גדולה מפולין לגרמניה (!). האנטישמיות היתה בהחלט מושרשת בהוויתה של פולין, ששמרה על זהות קתולית עתיקה, ובכללה גם האמונה באחריות כלל היהודים לרצח ישו. נוספה לכך גם העובדה שכמו יתר ארצות מזרח אירופה, האויב הגדול של הפולנים בין שתי מלחמות העולם היה השלטון הקומוניסטי בברה"מ, בו אכן בלטו יהודים רבים. יתר על כן: לצד חסידי אומות העולם, פולנים רבים עוד יותר שיתפו פעולה עם הנאצים בהסגרת יהודים, אם מפחד ואם מרצון, ורבים אחרים רצחו יהודים מרצונם. בעיירה ידוובנה התקיים טבח נורא, שבו שרפו בני העיירה את שכניהם היהודים, בלי שנזקקו לשם כך לעידוד גרמני כלשהו. אפילו בין חברי המחתרת הפולנית, שנאבקה בנאצים, היו מי שרצחו יהודים שביקשו בסך הכל לשתף איתם פעולה מול האויב המשותף. גם אחרי המלחמה התקיימו בפולין לא מעט פעולות אנטישמיות, הבולטת שבהן היא הפוגרום בעיירה קיילצה, בו נטבחו 42 יהודים.
אגב, למרות הדברים האלה, לא זו הסיבה שבגללה מיקמו הנאצים את מחנות ההשמדה על אדמת פולין. הסיבות פרוזאיות בהרבה: קודם כל, בפולין חי הריכוז היהודי הגדול ביותר באירופה, וממילא ‘הגיוני’ שמי שרצה בהשמדת היהודים יבקש למקד את המאמץ שם. זה ניכר גם בתוצאה: יהדות פולין ‘תרמה’ לששת המיליונים שהושמדו בשואה כמחצית המספר – 3 מיליון יהודים. פולין גם היתה מדינה מספיק מרכזית ומקושרת לארצות אירופה אחרות, כך שהעברת היהודים אליה נעשתה בקלות יחסית.

מול הדברים האלה, גם העמדה היהודית והישראלית כלפי חלקו של העם הפולני בשואה צריכה להיות מורכבת אבל ברורה: ראוי 'לשחרר' את הפולנים מאחריות להקמת מחנות ההשמדה בשטחם; ראוי להדגיש שאשמת שיתוף הפעולה והסיוע בהשמדה אינה מוטחת באומה הפולנית כולה, אבל בהחלט כן ברבים מאוד מבני העם הפולני. אגב, גם החוק הפולני השנוי במחלוקת, שביקש להגן על הפולנים מקבלת אחריות גורפת לשואה, לא התיימר לטעון שלא היו פולנים שהיו שותפים במלאכה הבזויה. גם מנסחי החוק הבינו שאי אפשר להעלות טענה מגוחכת מעין זו. החוק 'הסתפק' בהגדרת מטילי האחריות על 'האומה הפולנית' כעבריינים הראויים למאסר.
מבחינה זו, נתניהו בהחלט עמד בכללי התקינות הפוליטית, וכללי המחוקק הפולני עצמו, כשדיבר על אחריותם של 'פולנים' לשותפות בהשמדה. אלא מה? מסתבר שגם בפולין מתקיימת עכשיו מערכת בחירות. וכמו שקורה פעמים רבות גם בישראל, ההיסטוריה היא נושא אקטואלי לא פחות מאשר בעיות ההווה. כשראש הממשלה הפולני מתאוס מורביצקי רוצה להוכיח לבוחריו עד כמה הוא פטריוט השומר על כבודם, בעיקר כשממילא הותקף על נכונותו לוותר על סנקציית המאסר בחוק המקורי (האשמת 'האומה הפולנית' באחריות לשואה עדיין מוגדרת כעבירה פלילית, ורק עונשה הוקל), מה יותר טוב מאשר להראות שהוא מוכן לבטל השתתפות בוועידה מתוקשרת, שפולין בין יוזמותיה, ובלבד שישמור על הכבוד הלאומי.
נתניהו הסכים משום מה להתנצל על דברים שלא אמר, ואף לספוג עלבון של הורדת הדרג הפולני בוועידה, מראש ממשלה לשר חוץ. אבל הוא ועמיתו לא יכלו לחזות שגם השר כ"ץ ירצה לקלקל עוד יותר לנתניהו את המסיבה, למרות שמונה על-ידו זה עתה למ"מ שר החוץ. אפשר אמנם לטעון שכבן לניצולי שואה, כ"ץ לא יכול היה לעמוד מנגד. אבל האמירה שלו הייתה כל כך בוטה וגורפת, שנראה שהאינטרס הפוליטי הוא שעמד מאחוריה: כ"ץ כבר מחשב כנראה את קרב הירושה שאחרי נתניהו, ורוצה להוכיח לליכודניקים שהוא פטריוט יותר גדול אפילו מנתניהו; בוודאי יותר גדול מהטוענים האחרים לכתר, שלא אמרו דבר נוכח ההשפלה הפולנית.
מסקנות
1.
מי שמשתף פעולה עם משטר פופוליסטי (נתניהו עם הפולנים), שלא יתפלא שהריקושטים של הפופוליזם יגיעו גם אליו.
2.
ההישגים הדיפלומטיים הגדולים של עידן נתניהו באים כנראה עם תג מחיר לא קטן, שלא תמיד אנחנו מודעים לו. במקרה הזה, נחשפנו לנכונות משונה של נתניהו להתנצל בפני הפולנים, למרות שהאינטרס שלהם בקיום הוועידה, ובקשרים טובים עם ישראל בכלל (כמדינה שאמורה לעזור להם בקשרי טובים עם ארה"ב), לא אמור להיות נמוך מהאינטרס הישראלי בקשרים טובים איתם (מול הגישות האנטי-ישראליות של מנהיגות האיחוד האירופי). אבל מי יודע איזה עוד מחירים משולמים בשמנו מבלי שנדע עליהם. כך למשל ראוי לתהות האם הישגיו של נתניהו במדינות העולם השלישי לא נקנו באמצעות מחויבויות למכירת נשק שישמש את השליטים במדינות הללו לטבוח בבני עמם – מחויבויות שהן קודם כל איומות מבחינה מוסרית, אבל גם עלולות לקומם עלינו את בני אותם עמים, כאשר ברור שהשליטים הנוכחיים לא ישלטו לנצח.
3.
לא תמיד עדיף להיות חכם מאשר צודק. לפעמים, אי-עמידה על הצדק מרגילה את השותף, קל-וחומר היריב, למחשבה שאתה מוכן לכל מחיר כדי להשיג את האינטרס. במקרה כזה, תג המחיר יעלה ויעלה עד שלבסוף גם מי שדגל בחוכמה ייאלץ לעצור ולחזור אל הצדק. האיזון המשוכלל בין הצדק והחוכמה הוא עצמו אחת המיומנויות העיקריות של המדינאות.