גם במפלגת העבודה מתחילים לצופף שורות. אחרי תקופה ארוכה שבה התפתה גבאי לפזר את העמדות הימניות שלו לכל עבר, אולי כדי להשיג קולות גם מעבר לקו האמצע, היום הוא שומר אותן לעצמו. גבאי לא אומר יותר בפומבי שההתנחלויות יישארו על מכונן, ירושלים תישאר מאוחדת לנצח ושהשמאל שכח להיות יהודי. היום הוא מדבר על מפלגה שתומכת בפתרון שתי המדינות ומתחייב שלא ישב עם בנימין נתניהו, מה שגם יאיר לפיד וגם בני גנץ אינם מעיזים לומר.
ההתייצבות הזו של גבאי החזירה קצת קולות למפלגת העבודה, בעיקר אלה שנדדו למפלגה של גנץ בשבועות האחרונים. גבאי יכול היה השבוע להתקשט גם בנוצות הפריימריז שקיימה העבודה. הרשימה מצוינת, אין לכחד. איציק שמולי, סתיו שפיר, שלי יחימוביץ ורויטל סויד עדיפים בעיניי על כל כוכב חדש אצל גנץ או בימין החדש, כי כולם למדו היטב איך מתנהלות הוועדות בכנסת ואיך אפשר לפעול ולשנות לטובת הציבור, סיפור שייקח שנות למידה ושחיקה ארוכות לכל מועמד אחר שיגיע למשכן.
גבאי יכול לשמוח כי הוא יהיה חבר כנסת סוף סוף, ואולי גם ראש האופוזיציה. אבל יש לו גם סיבות להרגיש עצוב. הפריימריז בעבודה, כמו גם בליכוד, היו על זהות המנהיגים בשתי התנועות בשנים הבאות. נתניהו יהיה ראש הממשלה כנראה, כל עוד יתיר לו היועץ המשפטי להישאר בתפקיד (השותפים בימין איתו, כפי שראינו), ורק אז תפרוץ שם מלחמת עולם בין ישראל כ"ץ לגדעון סער. אבי גבאי ייכנס מיד עם תום הבחירות לתהליך של הדחה במפלגתו, גם אם יזכה ב־15 מנדטים ויסלול את דרכו של איתן כבל פנימה. על הירושה של גבאי יתמודדו שמולי ושפיר, שניהם מנהיגים אותנטיים במחאה החברתית של 2011, שהצליחו להוציא לרחובות מאות אלפים.
