בחול המועד סוכות הופצה באתרי החדשות המגזריים תמונה מן הסוכה של משה (קינלי) טור-פז בכפר עציון. במרכז נראה יאיר לפיד, ולצדו עמדו, מחויכים, חמישה נציגים ציונים-דתיים ממפלגתו: שלושה ותיקים – עליזה לביא, אלעזר שטרן ופנינה תמנו-שטה, ושניים טריים – טור-פז ותהלה פרידמן, שהכריזו על הצטרפותם באירוע בסוכה. "המועמדים הסרוגים הצטרפו ליש עתיד", הכריזה הכותרת באחד האתרים, במה שסימן את תחילת דרכם הפוליטית של טור-פז ופרידמן, שני מועמדים ראויים בהחלט לשמש כחברי כנסת. אך התמונה הזו נראתה אמש, כשחשף לפיד את רשימתו לכנסת, כזיכרון רחוק. כבר ביום שישי האחרון נודע כי עליזה לביא שובצה במקום לא ריאלי; כעת מסתבר שלפיד שיבץ שלושה מתוך החבורה הדתית הזו בשלהי הרשימה שלו (אלעזר שטרן דווקא שובץ במקום השמיני שנחשב ריאלי). לביא במקום ה-16; אחריה פרידמן ואחריה טור-פז.
רק ב-2013 היה הציבור הדתי-ליברלי אחד מן האזורים המחוזרים ביותר על ידי מפלגות המרכז. פלח המנדטים שמשמאל לבית היהודי נראה אז מבטיח לשני מנהיגי מפלגות – יאיר לפיד, שהביא לרשימתו את הרב שי פירון ועליזה לביא, וציפי לבני, ששיבצה ברשימתה את אלעזר שטרן. ב-2015, כשהקים משה כחלון את מפלגת כולנו, הופיעו דיווחים על כך שהרב רפי פוירשטיין בדרכו להצטרף לרשימה המתגבשת; המגעים לא הבשילו, ואת המשבצת הדתית המתונה תפסה רחל עזריה, שגם היא, אגב, תמצא את מקומה מחוץ לכנסת הבאה. שש שנים אחרי שהוקמו יש עתיד והתנועה, כיום נדמה שמפלגות המרכז מבינות שהאלקטורט הדתי-ליברלי לא ינהר בהמוניו אליהן.
העניין בציבור הדתי-ליברלי שהתפתח בבחירות 2013 קשור קשר ישיר למה שהתחולל אז במפלגת הבית היהודי. הרב שי פירון היה הח"כ הדתי הראשון מאז מיכאל מלכיאור שהתמקם במפלגה שממוקמת שמאלה מהליכוד; הבית היהודי, גם בהנהגת בנט, הייתה כפופה למרותם של הרבנים, בוודאי בנושאי דת ומדינה, והצמד פירון-לביא נראה קורץ במיוחד עבור דתיים מתונים מן הערים הגדולות. מפלגות זיהו את הפוטנציאל, והבינו שיש כאן סיכוי למשוך בוחרים שמאסו בחרד"ליות, וביקשו מענה מתון יותר.
ב-2019, לעומת זאת, מתגלה האלקטורט הזה כלא משמעותי מספיק, והקמת מפלגת הימין החדש משנה את חוקי המשחק. אם ב-2013, כשנפתלי בנט היה תחת עינם הבוחנת של הרבנים, נציגי מפלגות המרכז היו יכולים להציב את עצמם כאלטרנטיבה לחרד"ליות, הרי שהקמתה של מסגרת ימנית דתית-חילונית לכאורה משמיטה את הקרקע מתחת ליומרה הזו. לפני כחודש עוד אמר משה טור-פז לאתר כיפה כי "מפלגת יש עתיד היא ימין מתון ובית לציונות הדתית"; את הפונקציה הזו בדיוק ממלאים בנט ושקד.
גם בכנסת הבאה נראה נציגים דתיים במפלגות שאינן חלק מגוש הימין: חילי טרופר שמתמודד אצל גנץ, אולי יאיא פינק במפלגת העבודה, וכמובן אלעזר שטרן הוותיק. הייצוג הדתי ליברלי בכנסת התפזר; חברי הכנסת הדתיים המתונים לא באמת מצליחים להשפיע, מתוך המפלגות שלהם, על סדר היום; הם נמצאים שם למרות הכיפה שלהם, ולא בגללה, כפי שהיה ב-2013. במפלגה כמו של בני גנץ או במפלגת העבודה, שבהן יש דתי אחד לרפואה, סוגיות של דת ומדינה נדחקות למקום השביעי או השמיני בסדר העדיפויות, בשעה שבמפלגות החרדיות הן נמצאות במקום הראשון.
דחיקתם של המועמדים הדתיים של יש עתיד אל תחתית הרשימה מסמלת גם את דחיקת הנושאים של דת ומדינה, משיקולים פוליטיים קרים: רפורמה בגיור לא תביא מנדטים, ועם כשרות אלטרנטיבית לא מקימים ממשלה. וכך, אם לכמה שנים בודדות נדמה היה שהמפה הציונית-דתית של הכנסת מגוונת יותר, המציאות הפוליטית טפחה על פניה של התקווה הזו, והיא צפויה להשאיר את המערכה לגורמים שמרניים יותר, שיעצבו בשנים הבאות את היחסים בין הדת והמדינה לפי ראות עיניהם, כמעט באין מפריע.
