בקול חנוק מדמעות, כמאמר הקלישאה, בישרה ציפי לבני על פרישתה מהפוליטיקה. ב־1999, אחרי שעמד בראשות האיחוד הלאומי וקיבל שלושה מנדטים בלבד, פרש בני בגין מהחיים הפוליטיים בהודעה מלאה ביקורת עצמית: "הפכתי לשליח ציבור בלי ציבור". גם ללבני יש הרבה ביקורת, אך בניגוד לבגין היא מופנית כולה כלפי הציבור ופוליטיקאים אחרים.
לבני היא הפוליטיקאית שגילמה באופן המושלם ביותר את הפרדוקס של השמאל הישראלי. היא אוהבת את ישראל ומבחינתה כל פועלה נעשה למען מדינתה, עמה וארצה. אלא שבחשבון הסופי, לבני פעלה בדבקות ומסירות באופן שהחליש את מדינתה, פגע בעמה וסיכן את ארצה.
איך מצאה את עצמה ציפי לבני, בתו של איתן לבני בכיר האצ"ל, שגדלה בבית רוויזיוניסטי והתחנכה בתנועת בית"ר, במצב ביש שכזה? התשובה טמונה בטרגדיה שראשיתה בתהליך אוסלו, המשכה בהתנתקות, וסופה במפץ הפוליטי שחולל אריק שרון.
מן הצד האידיאולוגי, ההיגיון של השמאל שהוביל לתהליך אוסלו פשוט: אם יהיה טוב לפלסטינים, יהיה טוב לישראל. זו טענה מופרכת, אם רק זוכרים שהטוב של הפלסטינים, כפי שהם טורחים להסביר בכל הזדמנות, כולל את הרע שלנו. אבל מי שמרשה לעצמו להתעלם מעובדה זו, הופך בנקל את היוצרות ומזהה בין האינטרס הפלסטיני לישראלי. מתוך כך הנהגת ישראל, בכל פעם שהשמאל החזיק בעמדת כוח, שִעבדה את עצמה למימוש האינטרס הפלסטיני.
לבני הפנימה את ההיגיון ה"אוסלואי", ומימשה אותו במלואו בתקופת ההתנתקות. היא הצהירה שוב ושוב שהיא פועלת בשם טובת ישראל, שהפלסטינים לא מעניינים אותה, שהיא ציונית ברמ"ח איבריה, שאנו עושים מה שטוב לנו ולא להם. אלא שבפועל הצעות המדיניות שלה – שכללו בעיקר למסור את יהודה ושומרון ולגרש יהודים מבתיהם – שירתו במובהק את האינטרס הפלסטיני.
את רוב הישראלים לא צריך לשכנע שמדובר ברטוריקה ריקה. הטרור הפלסטיני ותוצאות ההתנתקות הבהירו היטב את הפער הבלתי נסבל שבין ההצהרות הללו למציאות. אבל בינתיים גם הזירה הבינלאומית איבדה עניין בפלסטינים וגם הרשות הפלסטינית הורידה פרופיל. כך נותרה הסחורה האידיאולוגית של אוסלו ללא קונים, ומרכולתה של לבני, שבעבר שבתה בקסמיה ציבור רחב, הפסיקה להימכר.
ניפוץ הנורמות הפוליטיות
מבחינה פוליטית לבני עוצבה על־ידי המפץ של אריאל שרון ב־2005 והקמת מפלגת קדימה. קדימה הוקמה תוך התנערות גורפת מאידיאולוגיה, כמאמר מאיר שטרית: "התנתקנו מכל האידיאולוגיות, כבר אין לנו קיטבגים עם מורשת של זאב ז'בוטינסקי או ברל כצנלסון על הגב". אבל המפץ עשה הרבה יותר מאשר לזלזל במופגן בתפיסות עולם. הוא ניפץ גם את הנורמות הפוליטיות של ישראל.
גם לפני כן ראינו מעברים אידיאולוגיים של פוליטיקאים, הקמת מפלגות והתפלגות סיעות. אבל שרון וקדימה העלו את ההתנהלות הזו לדרגה חדשה. הם ריסקו את הליכוד ואת גוש הימין, ומוטטו את תקוות השמאל לחזור להנהגה. הפוליטיקאים של קדימה החריבו את המפלגות שבהן צמחו, בגדו בשותפי דרך, מעלו באמון ובמצע – ובתמורה הציבור הישראלי נתן להם את השלטון.
התמריץ הבעייתי הזה עיצב את מהלכיה העתידיים של ציפי לבני. היא אימצה את הנורמות הקלוקלות של המפץ במלואן, ולא הפסיקה להשתמש בהן מאז. במידה רבה, לבני הייתה הפוליטיקאית המוכשרת, שלא לומר המקיאווליסטית ביותר, מכל אנשי קדימה, ולכן היא נותרה השורדת האחרונה של המפץ. כישרונה ותחבולותיה אפשרו לה להסתיר במשך תקופה ארוכה את הדעיכה בפופולריות שלה ולהישאר בעמדות הנהגה בולטות.
אבל לכל תעלול יש סוף, משום שפוליטיקה היא משחק חוזר ורב־שלבי. לבני השאירה אחריה אדמה חרוכה. שורה של מנהיגים שקידמו אותה ושיתפו איתה פעולה גילו שהיא חותרת תחתיהם או נוטשת אותם. היא להטטה, קפצצה, הטעתה ונאבקה, אבל שותפיה – שבמהרה הפכו ליריביה – למדו את שיטותיה, הפנימו את חוסר הנאמנות שלה, וחישבו את יכולתה לקום ולעבור בין מסגרות פוליטיות בלי למצמץ ובלי לגלות נקיפות מצפון כלשהן. כך איבדה את כל שותפיה והגיעה לבחירות הללו לבדה.
איבדה את נכסיה
לבני גם סבלה מאמונה בתעמולת השווא של המפץ, שלפיה "אין יותר ימין ושמאל, יש מרכז אחד גדול". היא השליכה את יהבה על תפיסה זו, וברגע דרמטי אחד ב־2009 אף עמדה כפסע מראשות הממשלה – אלא שאז גילתה שאולי אין יותר שמאל, אבל הימין חזר ובגדול, ואף על פי ש'קדימה' בראשותה הייתה המפלגה הגדולה ביותר בכנסת, עדיין יש גוש ימין שמעדיף להציב בראשו את הליכוד.
בנקודת הזמן ההיא הבינה לבני ש"המרכז" הפך בעיקר למשחק פנימי בתוך גוש השמאל, והתאימה לכך את עמדותיה. אמנם, ברוח המפץ, היא שמרה על עמימות מסרים ולא כינתה את עצמה "שמאל", אבל לאורך זמן ההקצנה שעברה נחשפה. החותמת הסופית לכך הייתה כשהצטרפה בקול גדול לתעמולת "רק־לא־ביבי", עם ביטויים בסגנון "נוריד את הזבל" על נתניהו וממשלתו.
ההתבטאויות הללו אולי משעשעות את מי שחי בתוך הבועה המצטמקת של השמאל, אבל בפועל לבני הלכה והצטיירה בשנים האחרונות כפעילת מרצ יותר מאשר כמנהיגה לאומית. הדבר האחרון שעוד עמד לה בשמאל היו יחסיה הטובים עם ממשל אובמה והמפלגה הדמוקרטית בארה"ב, אלא שעלייתו של טראמפ טרפה גם את הקלף הזה. המפלגה הדמוקרטית עוסקת היום בעיקר בנושאים פנימיים, אובמה־קרי־ביידן ירדו מהבמה, והממשל הנוכחי לא זקוק לה.
כך איבדה לבני את כל נכסיה, ומצאה את עצמה ללא אידיאולוגיה רלוונטית, ללא שותפי דרך פוליטיים, ללא מעמד ציבורי לאומי, וללא קשרים בממשל האמריקני. יש לשבח אותה על ירידה מכובדת מהבמה, ולקוות שאיתה יורדות מהבמה גם הנורמות הפוליטיות הרעות שאפיינו את המפץ הפוליטי של שרון.
בחשבון היסטורי, לבני היא החמצה גדולה של הימין ושל עצמה גם יחד. לולא אריאל שרון וקדימה, היא הייתה מועמדת מרכזית לראשות הממשלה מטעם הליכוד אחרי נתניהו. יש לה הרבה מהמצרכים המבוקשים: ביטחון, הופעה טובה, עמידה בלחצים, ניסיון פוליטי ויכולת ניהול. אבל בסופו של דבר ירידתה מהבמה שולחת מסר ציבורי חיובי: אידיאולוגיה ונאמנות לא מבטיחות הצלחה פוליטית, אבל היעדרן מבטיח עוד פחות. 
