שעת בוקר מוקדמת, קיץ 2001, פשיטה "רטובה" בצאלים. כמה רגעים לאחר השלכת רימון חי אני מקבל פקודה בקשר לעצור את התרגיל, לפרוק את כל הכלים ולחזור לנקודת הכינוס. בדרך חזרה אנו מבחינים במספר חריג של ג'יפים, רכבי פיקוד ורכבים אזרחיים במאהל. בשטח האימונים שממערב לשטח שבו התאמנו, כך התברר, אירע אסון נורא: רימון חי נשמט מידו של לוחם צעיר, הוא לא הצליח לתפוס מחסה, ונהרג.
חוקרי מצ"ח החלו לגבות עדויות. מפקדים זומנו לתת עדות מפורטת בשטח, תיקי תרגיל נסרקו בזכוכית מגדלת, תחקירי בטיחות שוחזרו דקה אחר דקה. בסוף נמצא המחדל הנורא: התברר שבאחד מתיקי התרגיל לא מולאה משבצת התאריך, וגם לא סומן "וי" על זריקת רימון אינרטי לפני זריקת הרימון החי. המפקדים והחיילים העידו כולם שכל מי שזרק רימון חי התאמן לפני כן ביידוי רימון אינרטי, אולם הפרט הזה לא סומן ב"וי" בתיק. מפקד החטיבה הנסער הוציא את מררתו על המפקדים ההמומים, נזף בנו על ההתרשלות וההפקרות, על המאצ'ואיזם ותחושת האני ואפסי עוד.
לאחר השיחה ניגשתי אליו בצד, גייסתי את ההוויה הכי מנומסת ורגועה שיכולתי בנסיבות שהיו, ואמרתי לו שהשיח שלו היה פוגעני כלפינו. שאנחנו יודעים, וגם הוא יודע, שהיחידה התנהלה באופן אחראי, בוגר ובטיחותי. שלפני כל תרגיל "רטוב" נערך תרגיל "שלדי" יבש, שכל הלוחמים מנוסים ביידוי רימוני רסס עוד מתקופת שירותם הסדיר, וששינון הוראות הבטיחות תפס נפח לא פחות גדול מפקודת התרגיל עצמו. הוספתי שהעד החשוב ביותר, שרק הוא יכול להסביר מדוע הרימון לא נזרק כפי שהיה אמור להיזרק, לא יכול לספק תשובות למרבה הצער. חתמתי בכמה מילים על כך שמספר איוב למדנו שיכולה להיות טרגדיה בלי אשמים. יש אסון בלי כתובת, יש סבל בלי מחולל, יש חבלה בלי מחבל. לא הכול בידי אדם.
המח"ט עצר אותי, הביט בי בזלזול עמוק והפטיר: מה אתה רוצה להגיד, שזה מא־לוהים? מה נהיית לי, הרב עובדיה?
נורמות מחמירות
בשבוע שעבר פורסמה המלצת פרקליטות מחוז דרום להאשים בהריגה את ראש מכינת 'בני ציון' לשעבר יובל כאהן, בגין אחריותו לאסון הנורא בנחל צפית, שבו נהרגו עשרה צעירים. ההחלטה הסופית מסורה בידיו של פרקליט המדינה שי ניצן.
תכף נגיע לכאהן, אבל לפני כן צריך לומר משהו על עבירת ההריגה. בלי להיכנס כאן לניתוח משפטי מעמיק של עבירת ההריגה בחוק העונשין, נזכיר כמה דוגמאות אקטואליות ליישום שלה: השבוע אושר הסדר הטיעון המקומם שחתמה הפרקליטות עם ראאד רושרוש, רוצחה של תהילה נגר. את תיאורי הזוועה ששולבו בכתב האישום המקורי נחסוך מכם.
עבירת רצח בכוונה תחילה דורשת עמידה ברף ראייתי גבוה הכולל כוונה מוקדמת, הכנת אמצעי הריגה ועוד, והפרקליטות נתקפה פיק ברכיים ופקפקה ביכולתה לעמוד בו. היא החליטה להמיר את סעיף האישום בהריגה.
הלאה. זוכרים את הסייעת אינה סקיבנקו מפתח־תקווה, שחנקה למוות את התינוקת יסמין וינטה? על פי כתב האישום "סקיבנקו אחזה בתינוקת… הניפה אותה באוויר בחוזקה תוך שהיא הולכת ומטלטלת אותה, והטיחה את גופה על מזרן… כשהתינוקות החלו לנוע מתחת לשמיכה, הידקה את אחיזתה בהם והניחה עליהם גם את ראשה, ומנעה בכוח כל ניסיון של התינוקת להשתחרר מאחיזתה ולהוציא את ראשה תחת השמיכה". גם היא הואשמה בהריגה.
מי עוד מואשמים בהריגה? אנשים שנהגו במהירות מופקרת בהשפעת סמים ואלכוהול ודרסו למוות עוברי אורח, ורוצחים 'בדם חם', כלומר כאלו שהקורבן 'הקניט' אותם לפני הרצח. האם יובל כאהן נמצא בקטגוריה הזו? בואו נבדוק את זה.
אני זוכר את היום שבו התבשרנו על האסון הנורא. כר"מ לשעבר לצעירים באותו גיל, חשבתי אז אינטואיטיבית שהנורמות החובבניות ששררו בעבר בחלק מהמכינות וישיבות הציונות הדתית אפיינו גם את המכינה החילונית־מעורבת: פה ירידה בסנפלינג עם חבלים שחוקים, שם יציאה למסלול בהרי אילת בעומס חום גבוה מדי, כאן אי־הקפדה על כמות המים במנשאים במסע נודד ארוך, ושם סיור בקרבת כפרים פלסטיניים עם כלי נשק מועטים.
אלא שראשי מכינות המכירים את מכינת 'בני ציון' מתארים מצב הפוך לחלוטין. לדבריהם יובל כאהן, סא"ל במיל', היה מאלה שבעגה של הצעירים "נשרטו בבה"ד 1". 'שריטה' בהקשר הזה פירושה הפנמה עמוקה מאוד של הנורמות שצה"ל מנחיל לצוערים בקורסים פיקודיים. סוגיית הבטיחות מוקמה אצל כאהן במקום גבוה מאוד בהיררכיה, אפילו באופן מופרז לטעמם של חלק מעמיתיו. הוא היה מיוזמי כתיבת הוראות הבטיחות של מועצת המכינות, במהלך שאותו קידם במשך שנים. לפני כל טיול של המכינה הוא יזם קפ"ק (קבוצת פקודות, מונח הלקוח מנוהל הקרב הצה"לי) בטיחות שלם. דפי ההנחיות שלו כללו התייחסות מפורטת לנקודות תורפה בטיחותיות: לינה בחניונים, מעברי כביש, עומסי חום או קור, מים, עזרה ראשונה ועוד.
המכינה שלו הייתה היחידה כמעט שבה הונהגו סמינרי בטיחות לצוות, כולל השתלמויות בנהיגה, ברתימת עגלה לרכב ועוד. כך למשל כל מדריך שעלה על רכב של המכינה היה צריך למלא טופס בד"ח (בדיקות חיוניות) בתחום הבטיחות, ולפני כל דילמה נערכה התייעצות עם גורמי מקצוע. בכל הנוגע לבטיחות, האקלים המקצועי ששרר במכינה היה מחמיר וקיצוני. למכינה היו שלוש תוכניות נפרדות, וכל אחת מהן כללה 11 שבועות שטח בשנה. מדובר בהיקף פעילות עצום, ובמשך 11 השנים שבהן כיהן כאהן כראש המכינה לא נרשמו תקלות, למעט אירועים מינוריים כמו חתך קטן ברגל, התייבשות קלה או כווייה מקומית. את כל העשייה הזו הוביל כאהן לא מתוך מוטיבציית כסת"ח אלא מתחושה שזו החובה המוטלת עליו. בעבור הקולגות שלו, הוא היה האורים ותומים בנושא הבטיחות.
גם הטיול האחרון נערך עם הכנות רבות וקפדניות. למרבה הטרגדיה התכנון המקורי לא יצא לפועל, והוחלף במסלול אחר שהסתיים באסון הנורא. נסיבות השינויים נחקרו ויתבררו בהליך המשפטי.
בין פרט לחברה
המשפחות השכולות מנהלות מלחמת חורמה נגד כאהן ונגד 'בני ציון'. אסור לשפוט אותן. אני זוכר אירוע שבו הגעתי למשפחה שכולה שבנה נהרג במלחמה, ונתקלתי בתגובה מאוד לא נעימה של ההורים. לא מעט משפחות מתקשות מאוד להכיל את הכאב הנורא, וחשות צורך עמוק לגבות מחיר ו'לעשות משהו' כדי 'להצדיק' נפשית את הכאוס שמזמן הקיום האנושי. את כולן צריך לחבק בחום ולתת לגיטימציה מלאה לרגשותיהן. אבל אנחנו כחברה – והפרקליטות המייצגת אותנו בהקשר הזה – חייבים לראות את התמונה השלמה, לפעול בשיקול דעת ובמידתיות.
כאהן ככל הנראה ישב בכלא. לא מפני שהוא איש רע, להיפך, הוא מלח הארץ באמת, אלא מכיוון שהחברה לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך בסדר היום אחרי כל־כך הרבה דם עלומים צעיר שזרם בנחל. העונש הוא ביטוי הכרחי, גם אם לא הוגן, לערך שאנו רוצים להעניק לחיי האדם, והוא תואם את רוח התורה: גם את ההורג בשגגה היא מגדירה 'רוצח' ושולחת אותו לגלות בעיר המקלט.
עם זאת, אסור לנו לתקן עוול בעוול. אין שום סיבה שלא להסתפק בסעיף גרימת מוות ברשלנות שהעונש המרבי עליה הוא שלוש שנות מאסר. אישום בסעיף הריגה – שתג המחיר בצידו הוא עד 20 שנות מאסר – יהיה עוול נורא שמתאים לגלדיאטורים שרוצים לראות דם ולא לחברה הנדרשת להכיר במורכבות.
האיזון שנדרש כאן נובע מהאמונה היהודית. יש אשמה מסוימת הרובצת על כתפי האחראים לאסון הנחל, ולכן הם ישלמו את חובם לחברה, אבל אין זיקה ישירה בין התוצאות המרות להתרשלות. במקרה הזה חשוב להגיד את הדברים בשם המפורש: יש הקב"ה בעולם ויש השגחה בעולם. לפעמים הוא בהארת פנים ולפעמים בהסתר פנים. כבני אדם אנו מייחלים לשליטה מלאה בחיינו, להבין ולהעניק משמעות לרכבת ההרים המתעתעת הזו שנקראת 'החיים', לא תמיד אנחנו מקבלים את זה. תשאלו את איוב. 
