הכותרת השנונה למעלה אינה מקורית. שני עיתוני אופוזיציה חשובים, ידיעות אחרונות והארץ, השתמשו בה בשבועות האחרונים כדי להטיף תחתיה להקמת גוש מרכז־שמאל שרק הוא יוכל, אולי, להביא להגשמת החזון הפוליטי המתוק – הדחת נתניהו.
בסוף, ממש בסוף, הלחץ התקשורתי הכבד נשא פרי. גנץ ולפיד נעתרו להפצרות העיתונים ורוב פרשני הטלוויזיה. אתמול לפנות בוקר הגיעה הבשורה מסביון: יש איחוד. פתח הצלה. מפלגות יש עתיד וחוסן לישראל הולכות יד ביד אל הישורת האחרונה של בחירות 2019. בניגוד למה שהיה אפשר לצפות בישורת הראשונה, אכן מתייצבת עכשיו חלופה פוליטית ריאלית מול נתניהו. אפשרות השבעתו של בני גנץ לראש ממשלה אחרי פסח אינה מופרכת עוד. הוא עדיין יתקשה מאוד להרכיב קואליציה, ובכל זאת גדלו פתאום סיכוייו לעשות זאת.
לנוכח הברית הדרמטית אך הצפויה בין גנץ ללפיד היה הימין חייב להציב איחוד הצלה משלו. כבר לפני שבועות אחדים התבקשה הקמתו של גוש טכני בהשתתפות הליכוד, ישראל ביתנו, כולנו והימין החדש. נתניהו רצה בכך מאוד. ואולם, שאננות נמהרת גרמה לאביגדור ליברמן ולמשה כחלון לדחות ביהירות את הצעות האיחוד, למרות מצבם הלא מזהיר בסקרים.
גם בספסלי הליכוד לא נרשמה התלהבות גדולה לכינון גוש משותף. כל מיני חוכמולוגים במצודת זאב הערימו מכשולים תקנוניים בדרכו. מפלגת הימין החדש, שעמדתה בסוגיית האיחוד נותרה מעורפלת, מיהרה שלשום בפזיזות להירשם בוועדת הבחירות המרכזית, וכך סיכלה את האפשרות החוקית לאיחוד טכני עם הליכוד ברגע האחרון. אריה דרעי, מצידו, התנגד לכל תחנוני הפיוס של אלי ישי.
כך נותר בסוף לפלטה רק איחוד הכוחות בציונות הדתית, שהתממש ביום רביעי בערב אחרי התדיינויות אין קץ, התעקשויות ומבוכות. טוב מאוחר מלעולם לא.
במקום ליילל עכשיו במרחבי המגזר על ההליכה עם בן־גביר, אוי מה היה לנו, ראוי לברך מחר "הגומל" בבתי הכנסת, בין קריאת התורה לתפילה לשלום המדינה. הזרוע הפוליטית של הציונות הדתית, בהנהגת הרב פרץ וסמוטריץ', עשתה את המוטל עליה וליכדה את כוחותיה לקראת המערכה האלקטורלית הכבדה ב־9 באפריל. ברגע האחרון היא ניצלה מעבירה על איסור "בל תשחית" של כ־100 אלף קולות. איחוד ההצלה שלה הגדיל את הסיכוי למנוע ממפלגת הרמטכ"לים החדשה ליצור גוש חוסם עם סיעות הרש"פ בכנסת כדי להחיות את חזון שתי המדינות.
בשתי היממות האחרונות נערך טבח מוסרי בחיבור של פרץ וסמוטריץ' עם מפלגתו של בן־גביר. טיעונים מפולפלים נשלפו כדי להסביר מדוע נהג השמאל כהלכה כאשר השעין את הסכמי אוסלו על טאלב אלסנעא ועבדול וואהב דראוושה (שאגב נועד בדמשק עם אחמד ג'יבריל, ג'ורג' חבש ונאיף חוואתמה בין אוסלו א' לאוסלו ב'), אבל לחובשי הכיפות סרוגות אסור לחבור למיכאל בן־ארי. הסיסמה הבן־גוריוניות המאוסה "בלי חרות ומק"י" קמה לתחייה בגרסה חדשה. למרבה הפליאה היא בקעה אתמול גם מתוך אגף מסוים בציונות הדתית, שאינו מחבב בלשון המעטה אפילו את סמוטריץ', יוגב וסטרוק.
בן־ארי ובן־גביר אמנם אינם שותפים טבעיים של אנשי המפד"ל המסורתית, אך אינם פסולים מלבוא בקהל הציוני־דתי, ודאי לא רבבות תומכיהם המשרתים בצה"ל וממלאים בנאמנות את שאר חובותיהם הציוניות. אם מותר להתפלל איתם באותו בית כנסת, מותר גם לרוץ ביחד לכנסת.
