בישראל מי שנבחר לראשות הממשלה אינו מי שקיבל את הקולות הרבים ביותר, אלא מי שמצליח לקבל את תמיכתם של לפחות 61 חברי כנסת. גם אם מסתכלים על הסקרים האופטימיים, ליאיר לפיד ולבני גנץ אין 61 ידיים. אם מוסיפים את העבודה, מרצ, גשר וכולנו מגיעים ל־50 מנדטים, או לכל היותר 55. וזה אם אנחנו אופטימיים מספיק להניח שמשה כחלון ישב עם תמר זנדברג, אחרי שהצהיר שימליץ על בנימין נתניהו.
מתחנו את כל ההגדרות, ועדיין: לשמאל־מרכז הציוני ליברלי אין 61 מנדטים בשום תסריט. זה המצב כבר שלוש מערכות בחירות רצופות. לכן, אם השאיפה של השמאל־מרכז היא להגיע לשלטון, עליו להרחיב את הגבולות ולכרות ברית חדשה. בראייה קרה, יש שלוש אפשרויות: ברית עם החרדים, ברית עם הערבים, ברית עם הליכוד. אף אחת לא נראית ריאלית כרגע.
נתחיל בחרדים. במשך שנים הייתה הנחת יסוד ששתי המפלגות החרדיות יושבות על הגדר ויתחברו למרבה במחיר. אבל בשנים האחרונות חלה תזוזה. המרכז־שמאל חיזק את הדגל הליברלי והרחיק ממנו את השותפות הפוטנציאליות. הקמפיין שהעלתה השבוע ש"ס, "ביבי צריך אריה חזק", הולך הכי רחוק. לא רק שאריה דרעי מצהיר מראש שהוא יתמוך בנתניהו, הוא גם מקצה מחצית משלטי הפרסום לפנים שלו. זאת תוצאה ישירה של המאבק לזכויות להט"ב, לשוויון בנטל ועוד. יש פער גדול מדי בין השבטים.
ומה עם הערבים? באופן רשמי גנץ לא שלל את האפשרות לגוש חוסם עם המפלגות הערביות (אף שהכריז שלא ישב עם בל"ד בממשלה). אבל קשה לראות את זה קורה. די להסתכל על שני מקביליו של גנץ, והבחירה שהם עשו כשניתנה להם האפשרות לגוש חוסם.
ב־2007, לאחר שאהוד אולמרט התפטר, קיבלה ציפי לבני את המנדט להחליף אותו. ש"ס בראשות אלי ישי העדיפה לא לכהן תחת אישה, וללבני הייתה אפשרות לקבל את ברכתן של המפלגות הערביות – אך היא העדיפה ללכת לבחירות, והסוף ידוע. קפיצה מהירה ל־2013, לפיד מקבל תמיכה ממפלגות השמאל־מרכז ומיד מכריז: "לא אצטרף לגוש עם הזועביז". גם לפיד וגם לבני ממוקמים שמאלה מגנץ. איך אתם חושבים שהוא ינהג במקומם, כשלצידו בוגי יעלון ויועז הנדל? הדה־לגיטימציה כלפי המפלגות הערביות וההקצנה שעברו כמה ממנהיגיהן יקשו מאוד על חבירה.
תמיד יש אפשרות של ממשלת אחדות, שקוסמת להרבה ישראלים. כל עוד נתניהו עומד בראש הליכוד, מישהו באמת רואה אותו מכהן כשר בממשלת גנץ? ובכלל, איזה אינטרס יש למנהיג הליכוד לתת למישהו אחר את השלטון, כשהחלופה היא הוא עצמו?
אז מה עושים? מחשבים מסלול מחדש. מסתכלים למציאות בעיניים ומבינים שלמחנה אין רוב. ואז מגיע החלק הקשה: כדי להשיג את אחת הבריתות האלה, השמאל־מרכז חייב לוותר על אחד הדגלים שלו, לפחות באופן חלקי. המסקנה המוטעית של חלק מאנשי השמאל היא פוליטיקת זהויות: אם רק נשבץ חרדית חובבת גייז ברשימה, או דרוזי שיסגור את העשירייה השנייה, התמונה תשתנה. לא, יש כאן קבוצות בחברה שהערכים והחזון שלהן למדינה שונה, ויש להן מפלגות בית. מי שחפץ שלטון צריך לחשוב עם איזו מהקבוצות האלה הוא כורת ברית, ובאיזה מחיר. זה לא אומר שקואליציה עם ש"ס תגרור מדינת הלכה, או שקואליציה עם חד"ש תביא למדינת כל אזרחיה. אבל זה אומר ויתורים. אז על איזה דגל השמאל־מרכז מוכן להתפשר? הליברלי? הציוני? המדיני?
מחנה תאב שלטון עושה מה שצריך. די להסתכל השבוע על החיבוק שנתן נתניהו לאיתמר בן־גביר ולברוך מרזל כדי להבין איך נראה מי שמוכן לעשות מה שצריך. הוא לא סתם הקים איתם גוש חוסם, הוא נתן להם מנדט שלם מהליכוד. זאת למרות הפערים האידיאולוגיים וחוסר הלגיטימיות שלהם במיינסטרים הישראלי. בזמן הזה השמאל־מרכז משותק, בגלל טהרנות או סתם כי הם מפחדים מהצל של עצמם (ומהצל של סאבלימינל).
הגיע הזמן למהלכים אמיצים. החדשות הרעות הן שיהיה קשה מאוד לגרום לזה לקרות בחודש וחצי הקרובים. החדשות הטובות הן שאפשר לבנות את הברית הנכונה לסבב הבא. זה האיחוד היחיד שיביא למהפך.
