בעקבות הטור מהשבוע שעבר, שעסק בתמיכה ערבית שקטה במחבלים, קיבלתי הרבה תגובות. חלקן מעודנות יותר וכאלו שקצת פחות, אבל בגדול עניינן היה אחד: האם האמונה באדם ובאפשרות לשינוי בתוך המרחב המזרח־תיכוני היא טמינת ראש בחול. בירידה לפסים אישיים, השאלה שנשאלה היא אם אני נאיבית, תמימה, טיפשונת, אוחזת בחלומות שווא, וזה שהתפכחתי והצבעתי על הפגם המובנה בחברה הערבית זה אמנם יפה, אבל מלמד על טבעי הילדותי.
"אריק איינשטיין נשאל פעם אם הוא ימני או שמאלני, אז הוא אמר שהוא שמאלני כי הוא פשוט לא יכול שלא להיות אופטימי. זו אחת התשובות היותר יפות ששמעתי", כתב לי המגיב א' אחרי שיג ושיח על הדברים. צודק, זה יפה, אך גם מעורר תהייה. האם אחיזה בדעות שמאל היא למעשה אופטימיות חסרת מעצורים, פשוט כי אנשים חייבים תקווה, והאחיזה הזו היא גם חסרת יכולת לשלב היסטוריה, עובדות ואי־אלו ערכים נוספים. האם החזקה בדעות ימניות היא פסימיות זהירה, הבנה שיש דברים מעוותים שלא יכולים לתקון. לכל הפחות לא בקפיצות דרך היסטריות, רק למען הסדר הטוב והשלום העולמי, כזה שמלכות יופי מייחלות אליו.
האם ימנים יכולים להיות אופטימיים לגבי פתרון הסכסוך? האם לצד הפיכחון, היישרת המבט למציאות וקריאה לדברים בשמם (כן 'בצלם', אני מתכוונת אליכם, הרצח של אורי אנסבכר ז"ל הוא על רקע לאומני, אף על פי שפחות נחמד להבין את זה כי זה פוגע לכם בחלום השלום) – אופטימיות היא פריבילגיה השמורה לשמאלנים מפונקים? האם גם בימין אפשר להאמין בטוב, ובכך שהסכסוך הזה יכול להיות ביום מן הימים פחות אלים?
אני בכל אופן לא מוכנה לוותר על התקווה, אף שאני במתנחלים ובימנים. נכון לעכשיו אני מתכוונת להשאיר את הלב שלי פתוח, גם אם זה אומר שהוא יישבר לי עוד כמה פעמים לרסיסים.
