לבכות לך: כבר שנה בלי אבא

כבר שנה אני בלי שיחות הטלפון הקצרות האלה איתך, לפעמים של דקה, לפעמים שתיים, לפעמים כשאנחנו מחליטים ללכת על שיחת עומק אז ארבע דקות. כבר שנה אני לא מתקשר לאף אחד כשאני מחכה ברמזור, מחכה לשווארמה, מחכה לשירן.

כבר שנה אף אחד לא שואל אותי: הכול בסדר איתך? אתה נשמע לי קצת מדוכדך. כבר שנה אני לא עונה: כן, הכול בסדר, הדכדוך הוא ברירת מחדל.

כבר שנה אני לא רגוע. אני מתכוון באמת רגוע. רגוע לגמרי. לא בקטע של חוף בתאילנד, אלא בקטע של לדעת שלא משנה מה יקרה, יהיה בסדר, וגם אם לא יהיה בסדר, וואלה בסוף יהיה בסדר. כבר שנה אני מרגיש כמו מטפס הרים שיום אחד אומרים לו אחי, תמשיך לטפס כרגיל, רק מהיום אנחנו מעיפים לך את כל רתמות הביטחון וציוד הבטיחות, אז שיהיה בהצלחה חמוד.

כבר שנה אף אחד לא שולח לי בוואטסאפ: תפסיק להתקמצן על תמונות של הנכדים שלי, אחרת אני אתקמצן בירושה על אחד הבנים שלי.

כבר שנה אף אחד לא מתקשר אלי בשש בבוקר וכשאני עונה הוא שואל אותי: הערתי אותך? ואני צריך להגיד לו מה פתאום, כדי שלא יגיד לי בוא'נה אתה חי טוב.

האבן קרה

כבר שנה אני במתח לקראת ליל הסדר. הלכת ממש קרוב לפסח שעבר, אז כמו שאתה יכול לתאר לעצמך הוא התחרבן לגמרי. אבל החיים נמשכים, ואת ליל הסדר הזה נצטרך אשכרה לחגוג. הפעם לא יהיו הנחות. אם לא אעמוד בלחן ובהטעמה המדויקת שלך, סכינים יישלפו בבית משפחת זמרי. אבל שלא יהיו אשליות, אין מצב שאני חוזר על הנוהג המוזר הזה שלך לאכול בצל עם חרוסת.

כבר שנה שירן לא שמה לך חתיכת עוגה לא מפרגנת. כבר שנה אתה לא עונה: מה קרה, את כועסת עליי?

כבר שנה אין לי עם מי להתבכיין על מכבי חיפה. גרוע מכך, כבר חודשיים אין לי עם מי לחגוג את זה שאנחנו קצת פחות פח אשפה מבדרך כלל.

כבר שנה נורא קשה לי למצוא נושאים לטורים. אולי כי פעם, כשהייתי מתיישב לכתוב טור, תמיד הייתי שואל את עצמי על כל נושא אם אבא שלי ייהנה לקרוא עליו. עכשיו אני תקוע.

כבר שנה לא הייתי בקבר. לא יכול, לא רוצה. לא מרגיש צורך. אני זוכר את הלב החם שלך. מצטער, אבל האבן קרה מדי.

כבר שנה אני רגוע יותר. באופן אירוני יש משהו מנחם בלהבין שלא צריך להתרגש מכל דבר קטן שמעצבן אותך. שמור את העצבים והכאב לדברים הגדולים.

כבר שנה אף אחד לא מגיב לי בפייסבוק על כל פוסט באדיקות, ומוצא תמיד את התגובה שתבהיר לי מאיפה קיבלתי את האהבה לכתיבה.

כבר שנה אני לא מקבל באמצע השידור ברדיו בקשות לשירים שגם המבצעים שלהם לא זוכרים שהם קיימים.

כבר שנה אין לי למי להתקשר כשאני לא זוכר מי היה הרמטכ"ל במלחמת לבנון, שר החוץ בממשלה הראשונה, או מפקד חיל האוויר בזמן התקיפה בעיראק. אז מה אם אפשר לבדוק בגוגל, הרבה יותר כיף לשאול את אבא.

כבר שנה אף אחד לא מספר לי בדיחות, שאיכשהו הועלמו מהתרבות הישראלית והפכו לתרבות בזויה משום מה. רבאק, בן אדם רוצה לשמוע על נוצרי, מוסלמי ויהודי שנכנסו לבר. הייתי משלם המון גם כדי שתספר לי את אותה בדיחה בפעם השלישית. באותו שבוע.

כבר שנה אני לא מבין מאיפה אמא שלי מביאה את הכוחות. תמיד ידעתי שהיא אישה חזקה, אבל גם סלעים נשחקים. אני לא יודע מאיפה היא מביאה את עוצמות הנפש להמשיך. בתחום הזה אני יותר הצד של אבא.

כבר שנה קשה לי לדבר עם סבתא. אוהב אותה מאוד – אישה מדהימה, עם סיפור חיים מטלטל, אבל עד לפני שנה רוב הקשר שלי איתה היה במשותף עם אבא. באים יחד, צוחקים יחד, מתווכחים פוליטית יחד. כל שיחה איתה מזכירה לי את זה, וזה עושה אותי עצוב. אני מרגיש שגם אותה.

כבר שנה אתה שומר על המסך שלי בטלפון. העולל כבר לא מזהה אותך, הקטנים מעולם לא זיהו. אבל מרגיע אותי שאתה שם מאחורי האפליקציות של וואלה ו־ynet והארץ, כאילו אומר לי עם העיניים החכמות שלך: באמת? מזה אתה מתעצבן?

לא קוראים לי יותק

כבר שנה אני בוכה בעיקר באוטו, כי בבית תמיד יש ילדים. לך תבכה לידם בגלל אבא שלך כשהם בדיוק בוכים כי לא בא להם להתקלח והכדור נכנס מתחת לספה והזאטוטית כיבתה בטעות את הטלוויזיה והם לא רוצים פסטה ולא בא להם לישון ושכחתי לקנות להם מתנה ואבא לא מסכים שישחקו בטלפון שלו.

כבר שנה אף אחד לא קונה לי קילו גרעינים שחורים וחצי קילו גרעיני אבטיח בכל פעם שאני קופץ לביקור בעפולה, כדי שאקח איתי קצת למרכז ואחלק לאנשים שלא יודעים טעם אלוהי מהו.

כבר שנה אני לא יודע אם מותר להמשיך כרגיל. בכל יום אני שואל את עצמי אם זה בסדר שהיום צחקתי, ואתמול כעסתי, ושלשום שרתי ומחר אתעצבן ממשהו שבכלל לא קשור לעובדה שכבר אין לי אבא. אומרים שהחיים חזקים יותר מהכול, אבל גם הזיכרון החלש עוזר להם לנצח. אני כבר לא זוכר את הכול, ולא זוכר את הקול, ואת הריח, ואת הצחוק.

כבר שנה אף אחד לא קורא לי יותק.

כבר שנה אף אחד לא בוחר את התמונה הכי גרועה של הילדים מבין האלף ששלחתי לו ומעלה אותה לפייסבוק בצירוף מניפסט גאווה שלא היה מבייש אבא של מדען טילים זוכה פרס נובל שבדיוק הציל את העולם מפגיעת אסטרואיד ענק, גם אם מדובר כולה בילד שלמד להכניס קצת אורז לפה עם כפית ולשפוך על הרצפה רק תשע עשיריות מהכמות שהייתה שם.

כבר שנה אתה לא בא לי בחלום. לכולם באת. אפילו לאיזה חבר שטייל איתי אחרי הצבא, שהתקשר נרגש בוקר אחד לספר לי שבאיזה קטע הזוי אבא שלי הופיע לו בחלום.

כבר שנה אני מתגעגע, מאוד מתגעגע, והנה הגיעה האזכרה. ביום שישי אני אעמוד מול הקבר שלך, אגיד כמה מילים ואיזה פסוק, ואתחיל את השנה השנייה שלי בלי אבא. אני קצת מקווה שיתמות היא כמו שירות צבאי. אני יודע שלא נהנים מזה, אבל רבאק, אולי אפשר להתרגל?

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il