התפיסה הישראלית היסודית היא תפיסת האחדות, ומכיוון שמה שמאפיין את העולם ואת המציאות הוא דווקא הריבוי, ההתבוננות שלנו במציאות היא של אחדות שמורכבת מריבוי ונבנית מניגודים. החלקים המרובים במציאות אמורים להשלים זה את זה, לשתף פעולה, ליצור יחד מערכת אחת שלמה שבה לכל חלק יש תפקיד לא רק כשלעצמו, אלא גם ביחס לחלקים האחרים. זו תפיסה אורגנית של המציאות, או הוליסטית, אם תרצו. הדגם היסודי למערכת הזאת הוא תבנית גוף אדם. בספרים קוראים לכך "פרצופים", מערכות. שני החלקים היסודיים בגוף האדם, הראש והגוף, הם החלוקה הראשונית והעיקרית של כל מערכת. מוחין ומידות, או ראש ולב.
כשאנחנו באים לנתח את המציאות הפוליטית העכשווית, ומנסים להבין את היחס הנכון בין שתי התנועות הפוליטיות – הבית היהודי והאיחוד הלאומי מצד אחד, והימין החדש מצד שני – אנחנו חייבים לנתח את המצב מתוך המבט האמור: כיצד הן עובדות יחד ומשלימות זו את זו. האם וכיצד אפשר לראות אותן כראש וגוף, או מוח ולב.
הראש, "המוחין", מועט בכמות אבל רב באיכות. הגוף גדול יותר, אבל מבחינת האיכות הוא רך, פשרני ופרגמטי יותר, ופחות מדויק. הראש נקרא בספרים "אור המאיר לעצמו". הגוף או הלב נקראים "אור המאיר לזולתו". את המחשבות המתבשלות בראש לא רואים בחוץ. את הלב, הרגש הפונה לזולת, חשים באופן ברור. לראש אין זרועות המאפשרות לו לחבק, להכיל או לעשות.
הראש הוא מייצר המחשבות, הרעיונות, האידיאלים. הוא עוסק בהם כשלעצמם, בלי להתייחס מיד לשאלת היישום, ההסברה ואופן ההגשמה במציאות. הוא אור המאיר לעצמו. רק אחרי שהאידיאות מתפתחות, מתגבשות ומתנסחות בראש, הן עוברות לגוף, ללב, שהם קרובים יותר למציאות ובאים עמה במגע, ולכן עסוקים ביחס אליה. איך מיישמים את האידיאות, איך "מורידים" את החזון לעולם, כיצד מסבירים אותו לציבור הרחב, כיצד מגייסים את תמיכתו וכיצד הופכים את החזון למציאות בפועל – זה כבר תפקידו של הגוף. הפתיחות, ההכלה, הפנים המאירות לזולת: אלה עניינו של הלב, לא של הראש. תפילין של ראש ותפילין של יד.
דוגמה מובהקת ליחס כזה בין תנועות פוליטיות אפשר למצוא בעבר הקרוב. מפא"י הייתה במשך עשרות שנים מפלגת השלטון בישראל, אבל את החזון שהיא הגשימה במציאות ייצגו באופן מובהק יותר, אידאולוגי יותר, מדויק ושלם יותר, מפלגות השמאל העמוק: אחדות העבודה ומפ"ם. מפא"י הייתה חזקה אלקטורלית, אבל מבחינה אידאולוגית רכה, פשרנית ופרגמטית. היא הייתה סוציאליסטית, הן היו קומוניסטיות יותר. היחס ביניהן היה בדיוק זה: ראש וגוף, מוחין ומידות, מוח ולב. אור המאיר לעצמו ואור המאיר לזולתו.
הבית היהודי והאיחוד הלאומי הן תנועה אמונית, תורנית, דתית. תפקידן בציבוריות הישראלית אמור להיות "הראש", המקום הפוליטי שבו מדברים בערכים שלמים גם אם הם קשים לעיכול לחלקים רבים מהציבור הישראלי. היא אמורה לדבר עם האומה, בלי הנחות, על ערכי המשפחה בישראל, על תורתה, על חזון התחייה, על ארץ ישראל השלמה ועל החלת הריבונות בכל חלקיה. היא המקום שבו מציבים חזון, שבו דוגלים בשלמות. הקטר המושך אחריו את המערכת. מפלגת הימין החדש לא אמורה להיות תנועה דתית. היא אמורה להיות תנועה יהודית. תנועה מכילה ומחבקת. היא הגוף, אור המאיר לזולתו. היא הפנייה החוצה של הציונות הדתית לציבור הרחב. היא הפתיחות, ההכלה, ה"ימין מקרבת", הפרגמטיות (אבל לא הליברליות הפרוגרסיבית, שהיא עניין אחר).
כרגע, בגלל משקעי העבר הקרוב, שוררת מתיחות בין התנועות. באופן טבעי קיימת גם תחרות על הבוחרים בתוך המחנה, שעתידים להכריע במי לתמוך על פי נטיית ליבם ושייכותם הנשמתית לאחת משתי האיכויות האמורות. בסופו של דבר נראה כולנו ששתי התנועות האלה הן שני חלקים של מערכת אחת, שהן משלימות זו את זו וזקוקות זו לזו. הימין החדש לא יוכל להמשיך להתקיים ולהתפתח בלי התזונה התורנית־אידאולוגית של האגף האמוני. האגף האמוני־תורני של הציונות הדתית יבין שהוא זקוק ל"מפא"יניקים" שלנו, הן כדי לגייס תמיכה ציבורית רחבה לחזון והן כדי להפוך אותו למציאות.
כולנו נבין שהבית היהודי והאיחוד הלאומי הם הנשמה, והימין החדש הוא הגוף. שהן תנועות אחיות. שיחד הן יבנו את בית ישראל.
