במשך עשרה ימים פגשתי אמהות ישראליות מאמריקה, ונדהמתי מהכמות. כלומר, קראתי פה ושם על יהדות ארה"ב וכל זה, אבל אף פעם לא חשבתי על ישראליות ארה"ב. עשרות אלפי משפחות, חלק עברו בגלל עסקים, חלק בגלל לימודים. חלק שם לתקופה קצרה, חלק לתקופה ארוכה וחלק לתקופה קצרה שהתארכה. כל ערב ישבתי עם קבוצה של כמה נשים ורציתי לשמוע את הסיפור שלהן שם.
אחת עזבה הכול בשביל הלימודים שלו. היא ידעה שהרגע הזה יגיע – זו תמיד אופציה ברפואה, ואפילו אופציה טובה. אבל כשהגיעו הוא למחרת יצא לעבוד, והיא מצאה את עצמה עם המון מזוודות וארגזים לפרוק, ועוד 4 ילדים. לקח לי חצי שנה להתחיל לנשום בתוך הבית, היא מספרת לי, ולמרות שידעתי לאן אני מגיעה, לא באמת הבנתי את מהות הכאפה. היה צריך להתחיל הכול מהתחלה, מלקנות אוטו ועד להפנים שאחרי שכבר יוצאת השבת, נכנס יום ראשון, שגם הוא יום חופש. איך שהגעתי שידכו לי "ותיקה", ומצאתי את עצמי מתקשרת אליה אלף פעם ביום על כל דבר. חודשים ארוכים הייתי בודדה, מתקשרת להורים ולחברות בארץ ולא מבינה מה עלה בדעתי. הזוגיות חוותה קושי נוראי – הוא היה מגיע קורן, או מותש, או לא משנה כי לא באמת התייחסתי, ואני זרקתי עליו את הבדידות והבלבול והתסכול. ולהוסיף לכל זה את העובדה שהבית והבסיס נעלמו, והאדמה תחתיי רעדה.
בשביל מישהי אחרת המעבר הזה היה הצלה. היא איבדה בארץ בן משפחה, והשכול הצר את קנה הנשימה. היא הגיעה לשם והחליטה שהיא מורידה. מורידה מעצמה את העבודה ומורידה מעצמה את העצב ומורידה מעצמה 15 קילו. היא אומרת שהיא פורחת. אחרי עוד קצת התעמקות, הבנתי שגם הפריחה הזו מהולה בצער. אבל הבריחה הטוטאלית הזו, עם שעות לא מקבילות שמשחררות אותך מהעבר, פשוט מחיות אותה ואת הזוגיות. על אותה תחושת הקלה סיפרה גם אחת שחזרה בשאלה, שבבית לא קיבלו את הדרך החדשה ולא את האיש שלה, והמצב לא השתפר גם כשהגיעו הנכדים. פה הקמתי משפחה, היא אומרת, הקמתי אותה מהתחלה. אין ממי להתאכזב שלא הוזמנתי לשבת, כי אין אף אחד בסביבה שאמור להזמין. הקפתי את עצמי בחברים ישראלים, ואנחנו עכשיו המשפחה אחד של השני.
ויש את אלו שהצליחו בעסקיהם, והאיש שלהם והן מאושרים עם הרווחה והנוחות. מפחדים לחזור לארץ הלוחצת והאגרסיבית והקשוחה. מודים בקול רפה שהם מפחדים שלא יוכלו לא להרוויח ככה ולא לחיות ככה.
אלפי משפחות, מאות קבוצות וואטצאפ – הרגשתי כאילו אני בפרויקטים החדשים של נס ציונה או רחובות, רק עם אזור חיוג אמריקני. בבתים יש פתי בר של אוסם לצד דאנקן דונטס, הילדים מדברים בעברית אבל מסמסים באנגלית.
הנשים הצעירות האלו ריתקו אותי. רובן הגדול באו אחרי האיש שלהן. אחרי החלום שלו או ההזדמנות שלו. אחרי הקידום. חלקן הגיעו בשביל הקידום שלהן. חלק השאירו בארץ הורים, חלק השאירו ילדים גדולים, וזה שורף אותן מגעגוע. חלק הגיעו לכאן עם תינוק אחד, המומות שאשכרה מקובל בשלג להסתובב עם עגלה בחוץ, וחלקן עומדות ללדת בפעם הראשונה בבית חולים בלי לדעת איך אומרים באנגלית "דחוף, מיד אפידורל".
מיליון פעם אני אומרת איזו זכות יש לי לחיות בדור הזה. יש לנו. איך שמעתן שאני באה, שאלתי אותן. מז'תומרת, הן ענו, יש לנו קבוצת וואטצאפ, ויש לנו קבוצת פייסבוק. הרשת הזאת, שלפעמים כל כך מפחידה ובולעת, יכולה לפעמים להיות ממש רשת, כפשוטו. מישהי מחפשת במה להיאחז או לאן ליפול, ויש לה לאיפה. אני מנסה לחשוב על דור אחד לפנינו, שגם הגיעו בעקבות האיש או בזכות עצמן, ולא היה להן את כל זה. כמה בדידות, כמה הקרבה. למען המשפחה, למען העתיד שלה. והיום, הרי מספיק אחת, חברה אחת. לא רק שתספר לך איפה המקווה או איך מה עושים עם כל השלג שחוסם את שביל הגישה (מפנים עם את אגב, רוצים לדעת מניין היבלות שלי?).
הורים ישראלים צעירים בנכר, אני מורידה בפניכם את הכובע (צמר). זה באמת נורא קשה. במיוחד בהתחלה, לפעמים גם באמצע. אבל לראות איך אתם שם אחד בשביל השני, זה באמת הכי ישראלי בעולם וכל כך מרגש.
במשך עשרה ימים פגשתי אמהות ישראליות באמריקה, ונדהמתי מהכמות. כלומר, קראתי פה ושם על יהדות ארה"ב וכל זה, אבל אף פעם לא חשבתי על ישראליוּת ארה"ב. עשרות אלפי משפחות, חלק עברו בגלל עסקים, חלק בגלל לימודים. חלק שם לתקופה קצרה, חלק לתקופה ארוכה, וחלק לתקופה קצרה שהתארכה. כל ערב ישבתי עם קבוצה של כמה נשים ורציתי לשמוע את הסיפור שלהן שם.
אחת עזבה הכול בשביל הלימודים שלו. היא ידעה שהרגע הזה יגיע – זו תמיד אופציה ברפואה, ואפילו אופציה טובה. אבל כשהגיעו לשם הוא יצא למחרת לעבוד, והיא מצאה את עצמה עם המון מזוודות וארגזים לפרוק, ועוד ארבעה ילדים. לקח לה חצי שנה להתחיל לנשום בתוך הבית, היא מספרת לי, ולמרות שידעה לאן היא מגיעה, לא באמת הבינה את עוצמת הכאפה. היה צריך להתחיל הכול מהתחלה, מלקנות אוטו ועד להפנים שאחרי שכבר יוצאת השבת, נכנס יום ראשון, שגם הוא יום חופש. על ההתחלה שידכו לה "ותיקה", והיא מצאה את עצמה מתקשרת אליה אלף פעם ביום על כל דבר. חודשים ארוכים של בדידות, מתקשרת להורים ולחברות בארץ ולא מבינה מה עלה בדעתה. הזוגיות חוותה קושי נוראי – הוא היה מגיע קורן, או מותש, או לא משנה כי לא באמת התייחסה, והיא זרקה עליו את הבדידות, את הבלבול ואת התסכול. ולהוסיף לכל זה את העובדה שהבית והבסיס נעלמו, והאדמה תחתיה רעדה.
בשביל מישהי אחרת המעבר הזה היה הצלה. היא איבדה בארץ בן משפחה, והשכול הצר את קנה הנשימה. היא הגיעה לשם והחליטה שהיא מורידה. מורידה מעצמה את העבודה ומורידה מעצמה את העצב ומורידה מעצמה 15 קילו. היא אומרת שהיא פורחת. אחרי עוד קצת התעמקות, הבנתי שגם הפריחה הזו מהולה בצער. אבל הבריחה הטוטלית הזו, עם שעות לא מקבילות לארץ, שמשחררות אותך מהעבר, פשוט מחיות אותה ואת הזוגיות.
על אותה תחושת הקלה סיפרה גם אחת שיצאה בשאלה, שבבית לא קיבלו את הדרך החדשה ולא את האיש שלה, והמצב לא השתפר גם כשהגיעו הנכדים. פה הקמתי משפחה, היא אומרת, הקמתי אותה מההתחלה. אין ממי להתאכזב שלא הוזמנתי לשבת, כי אין אף אחד בסביבה שאמור להזמין. הקפתי את עצמי בחברים ישראלים, ואנחנו עכשיו המשפחה אחד של השני.
וישנם אלו שהצליחו בעסקיהם, והאיש שלהן והן מאושרים עם הרווחה והנוחות. מפחדים לחזור לארץ הלוחצת והאגרסיבית והקשוחה. מודים בקול רפה שהם חוששים שלא יוכלו לא להרוויח ככה ולא לחיות ככה.
אלפי משפחות, מאות קבוצות ווטסאפ – הרגשתי כאילו אני בפרויקטים החדשים של נס־ציונה או רחובות, רק עם אזור חיוג אמריקני. בבתים יש פתי בר של אוסם לצד דאנקן דונאטס, הילדים מדברים בעברית אבל מסמסים באנגלית.
הנשים הצעירות שפגשתי ריתקו אותי. רובן הגדול באו אחרי האיש שלהן. אחרי החלום שלו או ההזדמנות שלו. אחרי הקידום. חלקן הגיעו בשביל הקידום שלהן. חלק השאירו בארץ הורים, חלק השאירו ילדים גדולים, וזה שורף אותן מגעגוע. חלק הגיעו לכאן עם תינוק אחד, המומות שאשכרה מקובל להסתובב בשלג עם עגלה בחוץ, וחלקן עומדות ללדת בפעם הראשונה בבית חולים בלי לדעת איך אומרים באנגלית "דחוף, מיד אפידורל".
איך שמעתן שאני באה, שאלתי אותן. מז'תומרת, הן ענו, יש לנו קבוצת ווטסאפ, ויש לנו קבוצת פייסבוק. הרשת הזאת, שלפעמים כל כך מפחידה ובולעת, יכולה לפעמים להיות ממש רשת, כפשוטו. מישהי מחפשת במה להיאחז או לאן ליפול, ויש לה לאן. מיליון פעם אני אומרת איזו זכות יש לי לחיות בדור הזה. יש לנו. אני מנסה לחשוב על דור אחד לפנינו, שגם הגיעו בעקבות האיש או בזכות עצמן, ולא היה להן את כל זה. כמה בדידות, כמה הקרבה. למען המשפחה, למען העתיד שלה. והיום, מספיקה חברה אחת. ולו רק שתספר לך איפה המקווה או מה עושים עם כל השלג שחוסם את שביל הגישה (מפנים עם את, אגב. רוצים לדעת מנין היבלות שלי?).
הורים ישראלים צעירים בנכר, אני מורידה בפניכם את הכובע (צמר). זה באמת נורא קשה. במיוחד בהתחלה, לפעמים גם באמצע. אבל לראות איך אתם שם אחד בשביל השני, זה באמת הכי ישראלי בעולם וכל כך מרגש.
