פרישת ציפי לבני מהמרוץ לכנסת ה־21 הייתה סופו של תהליך בן כמה שנים של היחלשות כוחה הפוליטי – מראש המפלגה הגדולה ביותר בכנסת, שמעט מאוד עמד בינה ובין ראשות הממשלה, ועד להיפרדות המתוקשרת מהמחנה הציוני. את מעשיה ופעולותיה יוכל כל אחד לשפוט מנקודת מבטו הפוליטית. לטעמי חשוב דווקא להדגיש שלבני, על אף הרטוריקה החריפה שלה נגד שרת המשפטים הנוכחית איילת שקד, פעלה במשך השנים בנחרצות לריסון כוחה של מערכת המשפט.
מאז המהפך בשנת 1977 הייתה לבני היחידה שכיהנה שתי קדנציות ארוכות כשרת משפטים. היא הייתה שרת המשפטים בממשלת שרון בתקופת ההתנתקות, וכן בממשלת נתניהו הקודמת, בשנים 2013 ו־2014. בתקופת כהונתו של אהרן ברק כנשיא בית המשפט העליון, סרו שרי המשפטים למרותו – במיוחד בנושאים החשובים לו. הם עמדו לשירותו בתחום המינויים לבית המשפט העליון או בסיכול יוזמות שיפגעו בסמכויותיו הרחבות.
נשיא המדינה ראובן ריבלין אמר בעבר שיישור הקו מצד שרי המשפטים אינו יד המקרה. בריאיון לארי שביט ב־2003 אמר ריבלין, שמועמדותו לתפקיד שר המשפטים סוכלה: "בדרך כלל שר המשפטים בארץ נבחר בצורה כזו שיודעים שהוא יהיה אוהד לנשיא בית המשפט העליון. אם יש איזה חשש שמישהו עלול להיות לא אוהד, עוצרים אותו או חוקרים אותו".
לכן בולטת כהונתה הראשונה של לבני, שרת המשפטים היחידה שעמדה לאורך זמן מול אהרן ברק. לבני רצתה למנות לבית המשפט העליון את פרופ' רות גביזון, מהמבקרות החריפות של ההפיכה השיפוטית. ברק התנגד בכל תוקף למינויה, ואז גם נאמרה אמירתו המפורסמת: "יש לה אג'נדה ולכן אני מתנגד למינוי. אג'נדה זו אינה מתאימה וראויה לבית המשפט העליון".
חשוב לזכור שבאותו זמן לא הייתה לשר המשפטים יכולת למנוע מינוי של שופט לבית המשפט העליון. לפני חוק סער מ־2008, די היה ברוב רגיל למינוי לעליון. חמישה מתשעת חברי הוועדה לבחירת שופטים – שלושה שופטים ושני נציגי לשכת עורכי הדין – העניקו רוב אוטומטי כמעט למועמדיו של ברק.
הכלי היחידי שהיה בידי לבני היה יכולתה להימנע מכינוס הוועדה ומבחירת שופטים כלשהם לעליון, והיא אכן השתמשה בכלי הזה. למרות לחצים ואיומים הבהירה לבני לברק שעד שיסכים לגיוון לא ימונו שופטים חדשים.
בנאום שנשאה בכנס העמותה למשפט ציבורי אמרה שדווקא לנוכח התיימרותו של בית המשפט העליון לעסוק בנושאים חוקתיים וערכיים, אחידות הדעה שכפה ברק אינה ראויה ונדרש למנות שופטים אחרים כדי שקולו של בית המשפט לא ייצג "רק קבוצה מצומצמת של אנשים שחושבים אותו הדבר".
ההימנעות מכינוס הוועדה במשך תקופה ארוכה, הובילה לכך שבסוף כהונתה כיהנו בבית המשפט העליון רק 10 שופטים, ולא 15. עמידתה של לבני כחומה בצורה מול ברק אמנם לא הובילה למינויה של גביזון, אבל מנעה מברק למנות עוד חמישה שופטים שישכפלו את בית המשפט שלו. ברק לא הצליח למנות עוד שופט עד תום כהונתו כנשיא, ואת המינויים לאחר מכן הובילו שר המשפטים דניאל פרידמן ונשיאת העליון דורית בייניש, שהכניסו לבית המשפט שופטים מרקעים מגוונים, מהמגזר הפרטי ומהאקדמיה.
גם בכהונתה השנייה כשרת המשפטים פעלה לבני באומץ וביעילות לריסונה של מערכת המשפט, בהקמתה של נציבות הביקורת על התביעה ועל מייצגי המדינה בערכאות, בראשותה של השופטת בדימוס הילה גרסטל. בזמנה הקצר של גרסטל בראשות הנציבות הוצגו כשלים רבים בפעילות הפרקליטות, שעד אז נהנתה מחסינות מוחלטת מביקורת. השרה שקד קיבעה את הנציבות בחוק, ואף שקיצצה בסמכויותיה, הגוף מייצר שיח חשוב על כוחה הרב של התביעה הפלילית ועל הדרכים היעילות למניעת ניצולו לרעה.
סוגיית כוחה המופרז של מערכת המשפט היא נושא מרכזי במערכת הבחירות, ולעתים הוויכוח נצבע בצבעים של ימין ושמאל. לבני מראה שהמאבק למען דמוקרטיה ולריסון כוחם של בעלי הסמכות נטולי האחריות בבית המשפט ובמשרדי היועץ המשפטי לממשלה הוא אינטרס משותף לכולנו. ראוי שכל מפלגה המבקשת מהציבור מנדט לשלוט במדינה תציג תוכנית מפורטת כיצד היא מבקשת לממש את מדיניותה, ולא רק לשחק במשחק הכיסאות הפוליטי כשההחלטות החשובות באמת מתקבלות בידי המשפטנים, הפקידים ושופטי העליון.
