בכל יום רביעי אני משחק כדורסל באולם בשכונת שפירא בתל־אביב, בקבוצה מאורגנת של כמה חברים. שגרת היומיום שלי כל כך ישבנית ורבוצה, כך שלפחות במובן הפיזי, הכדורסל הזה הוא קרן שמש בחיי העצלים. אני בחיים לא מחמיץ משחק. החברים הקרובים שלי יודעים שאי אפשר לפגוש אותי בערבי רביעי. כשמבקשים ממני להגיע להרצאה, אני מיד מברר אם היא נופלת על משחק. אפילו את הטיסות שלי לחו"ל אני מכוון כדי לא להפסיד הזדמנות להתגושש על פרקט עם כדור כתום.
ואם אתם שואלים את עצמכם עכשיו איזה מין שחקן כדורסל אני, ובכן, האמת היא שאני משחק בדיוק כמו האפס שאני מחוץ למגרש. כל מה שטוב בי כאדם, וכל מה שרע בי כאדם – הכול על הפרקט. כך שבהרבה מובנים, החברים שמשחקים איתי ופוגשים אותי אחת לשבוע למשך שעתיים מכירים אותי טוב יותר מחבריי הטובים ביותר.
הם רואים אותי ברגעי הגאות והשפל של חיי הבוגרים. הם רואים כמה אני תחרותי. הם רואים כמה אני אגואיסט. הם רואים כמה אני עקשן. הם רואים כמה אני נודניק. הם רואים אותי קולע שלשה בלתי אפשרית, על הפרצוף של השומר שלי, בשנייה האחרונה של המשחק, כמו מלך, וכמה דקות אחר כך, במשחק הבא, מחטיא זריקה חופשית מתחת לסל, כמו כלומניק. הם רואים אותי שומר באגרסיביות ובאומץ על השחקנים הכי טובים במגרש, וכמה דקות אחר כך צווח כמו ילד קטן כשאחד מהשחקנים הללו אגרסיבי כלפיי בחזרה.
וביום רביעי שעבר, לקראת סוף הערב, הקבוצה שלי שיחקה מול קבוצה נחושה ומסוכנת. התוצאה היתה שמונה שמונה, דקה לסיום המשחק. היה מתח באוויר. יוסי, השחקן ששמרתי עליו, קיבל כדור. הוא ניסה להטעות אותי, אבל לא הצליח, כי אני פנתר, ואז זרק שלשה. וכשהוא זרק שלשה, הכדור שפשף את הקצה של הזרת שלי, ויצא החוצה, אל מעבר לגבולות המגרש.
חשבתי לעצמי, יש לי פה הזדמנות להרוויח את הכדור. הרי אף אחד לא ראה שהזרת שלי נגעה בכדור. בטח גם יוסי לא ראה. צעקתי, כדור שלנו. יוסי התרתח בשנייה. אתה נגעת בכדור, הוא אמר, הכדור שלנו. התלבטתי אם להתוודות, והחלטתי להילחם על השקר שלי. לא נגעתי בכדור, צעקתי בתדהמה. לא נגעתי בכדור. חבריי לקבוצה ניגשו אלי ואמרו, יאללה, עזוב, שחרר, ראינו שנגעת בכדור. הבטתי בהם במבוכה. לא נגעתי בכדור, אמרתי. אפילו אני לא האמנתי לעצמי.
יוסי בינתיים התחרפן. הוא ראה שאני ממשיך להתעקש על השקר שלי, ואז יצא מהמגרש בהפגנתיות וצעק, הוא שקרן! הוא שקרן! הוא משקר! הוא שקרן! לזה לא ציפיתי. התחלתי להסמיק ולגמגם. הלב שלי דפק. המשכתי לצרוח שלא נגעתי בכלום. ידעתי שאף אחד לא מאמין לי. אני הרי שקרן גרוע. ובכל זאת, כבר היה מאוחר מדי להודות ששיקרתי. זה קורה לפעמים, ששקרים עוברים את הגבול, וכבר אי אפשר לחזור אחורה ולהתוודות עליהם בפשטות. לשקר זה חרא של דבר, בחיי.
בסוף כולם נרגעו. הכדור עבר לקבוצה של יוסי, אבל הקבוצה שלי ניצחה במשחק, בלי קשר לשקרים ולצווחות שלי. זה היה ניצחון מר ומכוער. התבאסתי עליו, והתביישתי בעצמי, שאני כזה אפס מאופס. בלילה, מאוחר, שכבתי במיטה עם עיניים פקוחות וחשבתי לעצמי, למה שיקרתי. למה צעקתי שלא נגעתי בכדור. אוף.
ולמחרת בבוקר, בשעה עשר וארבעים, אחרי לילה של לבטים וחרטות, כתבתי הודעה בקבוצת הווטסאפ של הכדורסל שלנו. כדורסל חברים בתל־אביב. ככה קוראים לה. חבר'ה, כתבתי שם, יש לי וידוי. אתמול שמתי ליוסי בלוק קטן, וחשבתי שאף אחד לא ראה אותו, אז החלטתי לשקר שלא נגעתי בכדור. אובייסלי כולם ראו שנגעתי, במיוחד יוסי, אבל אני כבר נכנסתי ללופ עם השקר שלי. אני מתנצל בפני יוסי ובפניכם. יצאתי נקניק. זה מה שכתבתי.
וכולם בקבוצה הגיבו מיד. מישהו כתב חחחח, ומישהו כתב, השמיים נפלו, ומישהו כתב, גאון, ומישהו כתב, המשיח בא, ומישהו כתב, פחחחחחח איזה אפס, ומישהו כתב, אהבתי, ומישהו כתב, העולם קרס לתוך עצמו, ויוסי לא כתב כלום, הוא רק שלח שני אימוג'יז, אחד של ידיים כאלה שמתפללות, ואחד של מאזני צדק.
וכשראיתי את ההודעה של יוסי, בין כל ההודעות של שאר החברים, פתאום הוקל לי. השקר הקטן שלי כבר לא חנק אותי. השתחררתי ממנו. בושת השקרנים התחלפה בבושת המתוודים. זו בושה אחרת, נעימה יותר, וקלה יותר לעיכול. אפשר להמשיך איתה בחיים.
נער הייתי גם זקנתי. זאת הסיבה שיש כל כך מעט נושאים שאני מסוגל לדבר עליהם באופן נחרץ. שהרי אין לי מושג על כלום. לאף אחד אין מושג על כלום. ובכל זאת, יש נושא אחד שאני מסוגל לדבר עליו באופן נחרץ. הנה – אל תשקרו. אף פעם. בשום הקשר. אל תשקרו. זה תמיד רע. ותמיד מלוכלך. ותמיד מתגלגל למקומות לא טובים. אל תשקרו, אף פעם. לא בבית, ולא בעבודה, ולא באהבה, ולא במגרש הכדורסל. אל תשקרו. פשוט אל תשקרו. כל השקרנים מטומטמים. תסמכו עליי בהקשר הזה.
