לאחרונה התייחס עורך העיתון חגי סגל, בטורו השבועי כאן, לחיבורים נדרשים בימין. הוא התמקד בשר האוצר משה כחלון ומפלגת כולנו. אילו לא היה זה סגל, שהערכתי אליו גדולה מאוד כעיתונאי וכמי שמוביל תפיסת עולם ערכית ואידאולוגית בימין, לא הייתי מוצא לנכון להתייחס לדבריו, אלא פוטר אותם כעוד התנשאות. אך דרכו של משה כחלון ואישיותו הן תמצית הציונות הדתית הקלאסית: לאומיות, מסורתיות, חברתיות וממלכתיות. הזלזול והביטול שבאים לידי ביטוי בדברים שכתב סגל הם הסיבה לכך שכחלון הוא לא הכתובת לרבים וטובים מחובשי הכיפות הסרוגות, אלא דווקא מפלגת אליטיסטים המקדשים שמרנות רפובליקנית.
כחלון דיבר על הבראת הכלכלה והתכוון למציאות של כלכלה חזקה עם חברה חזקה. כמו שהתחייב, הוא הגדיל את ההוצאה האזרחית בתקציבי החינוך, הבריאות, הרווחה והשיכון. המספרים והנתונים הרשמיים של משרד האוצר יספרו את הסיפור. שר האוצר המשיך להילחם בקבוצות כוח ומונופולים – מכון התקנים, הבנקים, בזק ומפעל הפיס. גם במקרים האלו הוא הביא תוצאות. מחירי הדיור רשמו ירידה של כ־2 אחוזים לפי הלמ"ס ב־2018, ומחירי הדירות בירושלים ותל־אביב הוזלו ב־100 אלף שקל בממוצע. עשרות אלפי זוגות צעירים הצליחו בזכות תוכנית "מחיר למשתכן" לרכוש דירות בהנחה של מאות אלפי שקלים, והגשימו חלום. אולי המצב לא מושלם, אך ודאי שהוא טוב הרבה משהיה לפני הקדנציה של כחלון במשרד האוצר.
איני מתכוון להתחבא מאחורי המציאות הפוליטית. היא קשה ומורכבת, ויש גורמים רבים שאנו נדרשים להתמודד עמם. המאבק הפוליטי מתבטא היטב בסקרים, ובראשו העובדה שבפוליטיקה הישראלית הנושא העיקרי העכשווי הוא בעד או נגד ראש הממשלה נתניהו. כן ביבי, לא ביבי. מפלגות שאינן בשיח הזה נשחקות, ואנחנו לא נמצאים שם. אך בלי עשרת המנדטים של כחלון, ממשלת נתניהו הנוכחית הייתה בגדר חלום.
שר האוצר, שהיה הבכיר ביותר בליכוד לפני שהחליט לשנות את נתיב ההפלגה שלו, הוא מהנאמנים ביותר לראש הממשלה. גם אם הוא נמצא במחלוקת איתו במגוון נושאים, אנחנו עדיין לא נתונים בקרבות פוליטיים בעד או נגד, מסיבה אחת פשוטה: גם עכשיו אנחנו עסוקים בעבודה ובניסיון להביא תוצאות.
השמחה לאיד של סגל נובעת מיהירות אליטיסטית של קבוצות כוח. כואב להם שקם מנהיג ערכי שאינו פירווילג, שמביא איתו שק של ערכים "בגיניסטיים", של אהבת ארץ ישראל ואהבת אדם, והבנה שאין סתירה ביניהם. אדם שמאמין בכל ליבו בערכי היהדות הבסיסיים, שאבותינו הנחילו לעולם כולו: ערבות הדדית, צמצום פערים, התחשבות בעני, בגר, באלמנה וביתום, ולא בתפיסות הדרוויניסטיות שהשתרשו בקרב מנהיגי המפלגות הימין הנוספות, שלפיהם רק החזק שורד.
ערכי הציונית הדתית הקלאסית, שהיו בעבר נחלת המפד"ל, נעלמו ואינם עוד בקרב שליחי הציבור של המגזר. הלוואי שיחזרו לעסוק גם בזה. מול שר האוצר, ששומר על החלשים ומחזיק על גבו את הימין החברתי, ניצבת תפיסה קפיטליסטית־רדיקלית של בנט ושקד, סמוטריץ' ונתניהו. ימניות ממלכתית היא נחלתה הבלעדית של כולנו בכל הימין, וזו סיבה מספיק טובה לכך שחשוב שהמפלגה תרוץ בנפרד.
אנחנו לא עוסקים בחיבורים אלא במעשים. זו אינה יוהרת עניים או גאווה, ואנחנו לא מחפשים נתיב מילוט. אנחנו מאמינים בדרך. בניגוד לדעתו של סגל, את כחלון ממש לא מעניין רק הוא ועצמו, כי אילו היה רוצה יכול היה להבטיח לעצמו כל תפקיד שהוא תמורת חיבור כזה או אחר. אנחנו לא מחפשים כוכבים נוצצים, אלא אנשים שיבואו לעבוד.
יתרה מזו, מה שהבטיח כחלון הוא קיים, ואת מה שירצה לעשות הוא יספר לפני הבחירות. הוא לא יעסוק במשך מסע בחירות שלם בשאלת התמיכה בהתנתקות של מאן דהוא, בגודל המחדל של צוק איתן, או בשאלה מי נתן את ההוראה לפעול נגד המנהרות. אני לא יודע איך מודדים את שאר המפלגות בעזרת הבטחות עמומות ובעיקר הרבה אמירות נגד. אנחנו בחרנו להוסיף אור, לא לקבול על החושך. את כחלון מודדים יום־יום במספרים מדויקים, ויש מה להראות, ויש במה להתגאות.
