מעולם לא הייתי חסיד של ישעיהו ליבוביץ. תפיסתו הדתית תמיד נראתה לי מחרידה: הן בהתנגדות המוחלטת לכל רגש דתי והגדרתו כעבודה זרה, והן בתפיסתו המוסרית, שמעמידה את הצו הדתי מעל כל מוסר אנושי, ובכך מעניקה הכשר לכל התנהגות ברברית הנעשית בשם אלוהים. גם סגנונו הבוטה – מין רוגל אלפר של הפילוסופיה הפופולרית – היה לי לזרא. אבל אני מודה שבימים האחרונים אני מוצא את עצמי מהרהר שוב ושוב בנבואתו של ליבוביץ, שלפיה השליטה בשטחים תפורר את מדינת ישראל מבפנים.
הדברים מתייחסים כמובן להחלטת מפלגות הבית היהודי והאיחוד הלאומי לרוץ בבלוק טכני משותף עם מפלגת עוצמה יהודית, של תלמידי הרב מאיר כהנא. "בלוק טכני", בהקשר הזה, הוא ביטוי מכובס, כי בסופו של דבר זו הפלטפורמה שעל גבה ייכנסו הכהניסטים לכנסת.
מקוממים במיוחד ההקשר ורצף האירועים שמתוכם נובעת ההכרעה הזאת. דווקא לגופם של דברים, יש כמה סיבות להקל בשיפוטם של אנשי הבית היהודי: בני הציונות הדתית נתונים בפוסט־טראומה מכישלונה של מפלגת התחייה לעבור את אחוז החסימה בבחירות 1992, שתוצאתן הייתה עליית ממשלת רבין ותהליך אוסלו, על כל האסונות שהביא על המדינה בכלל ועל המתנחלים בפרט. הם גם טרחו והדגישו בימים האחרונים את עוצמת סלידתם מרעיונות עוצמה יהודית ומאנשיה, ולתזכורת הזאת יש כשלעצמה ערך חינוכי; מנגד, אנשי עוצמה יהודית עצמם טענו בשנים האחרונות שהלכו והתרחקו מרעיונותיו של כהנא (היה ראוי שאנשי הבית היהודי יבדקו את הטענה לפני החתימה על ההסכם). אנשי הבית היהודי מזכירים שהשמאל הישראלי היה מוכן לבלוק חוסם גם עם חנין זועבי, בעצמה תומכת טרור ידועה (אם כי בלוק טכני חמור מבלוק חוסם, כי הוא לא רק משתמש בח"כים שמכהנים ממילא, אלא מאפשר את עצם כניסתם לכנסת).
אבל כאמור, הדבר החמור הוא ההקשר. ב־1984, בפעם היחידה שהרב כהנא הצליח להיכנס לכנסת, תקפו אותו אנשי הימין לא פחות מאנשי השמאל. ח"כ מיכאל איתן עלה לדוכן הכנסת והצביע, אחד לאחד, כיצד הצעות החוק של כהנא מקבילות לחוקי נירנברג. כל חברי הכנסת, מימין ומשמאל, יצאו מחוץ למליאה כשהוא קם לדבר, ובסופו של דבר הוצאה תנועתו מחוץ לחוק. עוד נקבע בחוקי הבחירות שרשימה המתנגדת לאופייה היהודי או הדמוקרטי של ישראל לא תוכל להתמודד בבחירות. ואילו היום, לא רק שהכהניסטים ייכנסו לכנסת על גבן של מפלגות הציונות הדתית, אלא שראש הממשלה בכבודו ובעצמו פעל באובססיה כדי לאפשר להם זאת.
כל זה קורה כי בתהליך ארוך הפך הערך של ארץ ישראל, במיוחד בחוגי הציונות הדתית, למעין פֶטיש שמצדיק פגיעה בכל ערך אחר: השלמה עם אורחות חיים מושחתים בעליל של ראש הממשלה (גם אם טרם הוכרע שהם חוצים את הרף הפלילי); משפחה מלכותית מהסוג של מדינות העולם השלישי; קיטוב פנימי שמאיים לפרק את בסיס הסולידריות הישראלית; ופגיעה מתמשכת ברבים מן המוסדות הממלכתיים החשובים ביותר שלנו. לא רק מערכת המשפט, אלא גם זרועות הביטחון מתוארות כשמאלניות – מפכ"ל המשטרה, שנתניהו עצמו מינה, והצבא והעומדים בראשו, לפחות מרגע שהפכו ליריב פוליטי. למשל, הצגת רמטכ"ל לשעבר כ"שמאלני, חלש ופושט רגל" היא נמוכה ובזויה עד כדי כך שקשה להאמין שהיא נשמעה דווקא ממי שקוראים לעצמם המחנה הלאומי. למרבה הצער, גם גנץ נגרר להטחות הבוץ האלה.
לא ברור אם הפקרת הממלכתיות באה מתוך דבקות אידיאולוגית בערך של ארץ ישראל או מתוך דבקות טבעית של אנשים ביישובים שבהם הקימו את ביתם וגידלו את ילדיהם. אבל האמת היא שזה לא משנה. במבט של 52 שנים ממעוף הציפור, נראה שדווקא לא כהנא צדק, אלא ליבוביץ צדק. השליטה ביו"ש אכן מפוררת את חישוקי החברה הישראלית, וכנראה גם את עצם יכולתה להתקיים כמדינה יהודית, או דמוקרטית. גם אנשי ימין חייבים לשאול את עצמם אם המטרה מצדיקה את האמצעים, או שגם אם ממשיכים להאמין בתפיסה מדינית ימנית, לפחות צריך להבטיח שהיא לא תהפוך לערך עליון, המבטל את חשיבות כל שאר הערכים.
