בשבועיים האחרונים הבנו שוב שמה שהציונות הדתית הכי אוהבת לעשות הוא לעסוק בעצמה. המשא ומתן המקרטע על האיחוד בין בצלאל סמוטריץ' לרב רפי פרץ ייצר אלפי התכתבויות ואטסאפ, פוסטים וציוצים, וכפי שאתם רואים, גם לא מעט טורים.
רוב הדיונים עסקו בהלקאה עצמית, ונשמעו בערך כך. היו פשטנים שאמרו: "חבל שסמוטריץ' או פרץ לא מבינים את חומרת המצב, ונותנים לפוליטיקה קטנה להדיר את הציונות הדתית מהממשלה הקרובה". היו אנשי עוצמה יהודית, שטענו בלהט יוקד: "אנחנו לא פחות ציונות דתית מכם. די להתנשא עלינו", וזאת בחשש שלא יצורפו למפלגת־העל ושוב ימצאו את עצמם מחוץ לכנסת. היו הלייטים המתנשאים שטענו ש"הנה, עכשיו אתם רואים למה בנט עזב את המפלגה, בגלל הפיצ'פקעס המיותרים האלה. בסוף תמיד הרבנים מקבלים את ההחלטות". והיו המנחשים והמעוננים שקבעו: "זה הסוף של הציונות הדתית כמגזר משפיע בפוליטיקה".
תופתעו לקרוא, אבל כולם טועים. בואו ננסה להיזכר יחד מה אנשי הציונות הדתית טוענים כשנחשף מקרה של רב שסרח. הטענות המיידיות והמוצדקות הן שרב הוא בן אדם, הוא יכול לטעות, ובוודאי אינו מייצג מגזר שלם. בטענה הזאת הם יוצאים בלהט נגד כל מי שהופך את פשעו של הרב למייצג של כלל המגזר. כך גם בסערות המשפטיות שצצו בכהונתה של השרה איילת שקד: הטענה היא שהשופטים הם בני אדם, ולכן הם מוטים ואינם יכולים להיות ניטרליים, ולכן צריך לזעזע את המנגנון הנוכחי ולייצר שינויים שיובילו למערכת אובייקטיבית יותר ומוטה פחות. מדוע כשהדבר נוגע לפוליטיקאים, כל הטענות האלו נשכחות? האם הפוליטיקאי הדתי הוא לא בן אדם?
התשובה טמונה בכך שהציבור הדתי התאהב בתדמית שסיגל לעצמו, של מגזר נעלה ואיכותי יותר. הילדים שלנו איכותיים יותר, מערכת החינוך שלנו טובה יותר, וכל זה מייצר חיילים מסורים וערכיים יותר שמגיעים ליחידות הטובות יותר. במשך דורות, אגב, הדבר לא בא לידי ביטוי בפוליטיקה. כל הערכיות הזאת דגדגה מספר חד־ספרתי של מושבים בכנסת, ובואו נודה על האמת – גם הרבה כריזמה וברק לא נראו שם.
חשוב לזכור שבפוליטיקה כדאי להפריד ולמשול, כפי שעושה נתניהו, שנמצא עם היד על השאלטר באופן תמידי, וכשרק נדמה לו שהריח ניחוחו של פוטש הוא לוחץ על המתג ומשגר בבעיטת בננה את מי שצריך לאן שצריך. לכן רבים חושבים שנתניהו פוליטיקאי ציני, כי הוא לא נותן לאף אחד לגדול תחתיו, ושלמעשה לא משתלם להיות פוליטיקאי נאמן לו. האמת היא שנתניהו הוא פשוט פוליטיקאי, זה המקצוע שלו. הרי מה יעזור לו להיות נעים הליכות ורך לבב אם זה ישאיר אותו מחוץ לכנסת?
אז אחרי שסיכמנו שאין דבר כזה פוליטיקאי ציני אלא רק פוליטיקאי, אפשר להבין את הסיבות לאכזבה הגדולה של הציונות הדתית ממנהיגיה. המגזר הזה אינו רואה בהם פוליטיקאים, אלא אנשי־על שמייצגים מגזר־על. ככאלה עליהם לנהוג בסדר מופתי וביעילות עצומה, לא כמו כל פוליטיקאי־הבְּרָרָה האלה שרואים בעבודה ובליכוד, מי שיעשו הכול כדי להידבק לכיסא. זה הרי קטע של חילונים, אנחנו לא כאלה.
בפרפרזה על משפט חכם שאמר פעם וטרינר דגול, "פוליטיקאי הוא פוליטיקאי הוא פוליטיקאי", ולא משנים גודל הכיפה שלראשו, רמת היוקרה של הישיבה שלמד בה ואם הוא משחק כדורסל במוצ"ש עם ציצית מעל החולצה או מתחתיה. ואם זה אומר שאתה צריך לנהל מלחמת התשה פוליטית עם שותף עתידי ולגרור אותו בבוץ של ים המלח, סו בי איט. הציונות הדתית צריכה לרדת מהסוס ולהיווכח שמבחינת הלך רוח יש לה עוד דרך ארוכה לצעוד. רבים בה עשו זאת מזמן, ובמהלך פרגמטי הצטרפו למפלגת השלטון. מי שנשארו במפלגות הקטנות יותר חשים נעלים אל מול אחיהם הליכודניקים, משום שנשארו על הספינה ולא נטשו כשקשה.
מותר לטעון שהציונות הדתית לא ראתה זה שנים ח"כ בשיעור קומתו של סמוטריץ'. קשה להוציא אותו פראייר בראיונות, יש לו רקע משפטי והיכרות מוקדמת עם מסדרונות הכנסת, והוא יודע מה הוא עושה. רק ההתבטאויות השנויות במחלוקת מונעות ממנו להיות גשר מאחד בין דתיים לחילונים. בקיצור, הוא פוליטיקאי משופשף. אבל תזכרו שהוא עדיין פוליטיקאי.
