בוקר אור אחד קמו בני ובנות הציונות הדתית והחליטו להיות פשיסטים. בפתח־תקווה התארגנו נערים שרק לפני כמה שעות עוד היו ממלכתיים ומהוגנים, יצאו למצעד לפידים כשעל ראשיהם כובעים לבנים בעלי שפיץ מחודד, והחלו לתור אחרי ערבי אקראי בשוק העירוני רק כדי להפליא בו כמה מכות בשביל הכיף. נערות אולפנה מגבעת־שמואל פתחו קבוצת ואטסאפ ששמה "ברוך גולדשטיין המלך", וחילקו ביניהן קריאת פרקי תהלים לזכרו. דגלי תנועת כך נתלו על מרפסות בשכונות הדתיות של מודיעין. אוי מה היה לנו. זו המסקנה היחידה שיכול להגיע אליה מי שניזון ביומיים האחרונים מהפיד השמאלי ברשתות החברתיות.
ההסכם שנחתם בין הבית היהודי והאיחוד הלאומי לעוצמה יהודית הניב שני סוגי תגובות שבר. האחד מצד אנשים בתוך המחנה, שאליהם אגיע עוד מעט, והאחר – עיקר הקינה – מצד שמאל של המפה הפוליטית. כל ארסנל הנשק המילולי הוצא מהימ"חים כדי לתאר את הבוז, הסלידה, הגועל, האיכסה, הטינופת והנו־נו־נו שצריך הציבור הסרוג לחוש, ולהתבייש בעצמו. הרב קוק מתהפך בקברו, ומה היה אומר זרח ורהפטיג, ואצל זבולון המר זה לא היה קורה. מה יש לומר, השמאל הישראלי העביר לעצמו סל"ק מקוצר ומתוגבר השבוע (לקוראינו השמאלנים – סל"ק הוא סמינריון לקראת תפקיד קומונה בבני עקיבא, והנה יש לכם עוד מושג דתי־לאומי להשתמש בו בפעם הבאה). באמת מרשים לראות איזו הכאה על חזה האחר היכו השבוע אנשים שממילא חושבים, אומרים וכותבים כבר שנים שהציונות הדתית הולכת ומקצינה ושאכפת לה רק מהשטחים.
זו האמת ואין בלתה: את השמאל הישראלי הפוליטי מעניינת רמת המוסריות של הציונות הדתית כשלג דאשתקד. מעניין אותו שהיא תזרוק לפח כ־100 אלף קולות השייכים לגוש הימין, ובכך אולי סוף־סוף יתגשם חלומו הרטוב שלא מתגשם בדרך אחרת – להחליף את השלטון. זה הכול. אם לא היה בן־גביר, הם היו אומרים זאת על סמוטריץ'. ואם לא סמוטריץ' אז רפי פרץ היה מוקע כלאומן חשוך. ואם לא הוא אז בנט הוא מוסוליני. ואם לא בנט, נתניהו. אה, את זה דווקא קל להוכיח; כותרת מאמר שהתפרסם אך אתמול בעיתון השמאל הארץ קבעה במפורש: "נתניהו הוא כהניסט". אז עשו לנו טובה ותרכבו עם הצביעות הפוליטית השקופה שלכם על גב של מגזר אחר.
בד בבד, הייתה גם זעקה אמיתית וכנה מתוך הבית פנימה נגד האיחוד עם עוצמה יהודית. במשך כל השבוע הקפדתי לקרוא ולשאול ולהבין לעומק את הטיעונים, ולכמה מהם אני בהחלט מתחבר. האיחוד הזה לא קל, לא פשוט, בטח לא טבעי. חברי עוצמה יהודית אינם חלק מהמיינסטרים הדתי־לאומי, ולא מובן מאליו לרוץ איתם ברשימה משותפת. אבל, חברים יקרים ואהובים, מדובר בפוליטיקה.
החשבון קר ופשוט, והוא נעשה פשוט וברור עוד יותר לאחר ההודעה על התחברותם של בני גנץ ויאיר לפיד למפלגה אחת. עכשיו כבר אין ספק: בבחירות הבאות יהיו שני גושים שיתמודדו על השלטון: גוש ימין וגוש שמאל. עד יום רביעי בלילה השבוע, בספינה של גוש הימין היה חור. לחור הזה קראו בזבוז הקולות של עוצמה יהודית. כפי שכולנו יודעים מהמשל המפורסם, בכלל לא משנה היכן נמצא החור הזה. בירכתיים הימניים ביותר, באמצע או במגורי המלחים. החור הזה היה עלול להטביע את ספינת הגוש כולו, והייתה חובה לסתום אותו.
החיבור בין גנץ ללפיד, מעבר לכך שהוא מחדד את מלחמת האדירים הפוליטית שתיערך כאן עד 9 באפריל, משפיע גם בדרך אחרת: נתניהו, בניסיון להעצים את הליכוד כדי שזו תהיה המפלגה הגדולה ביותר בכנסת הבאה, יפנה ביתר אגרסיביות לקהל הבוחרים של מפלגת הימין החדש. כתוצאה מכך, לבנט ושקד לא תהיה ברירה והם יפנו ביתר אגרסיביות לקהל היעד של הבית היהודי והאיחוד הלאומי. לא כי הם רוצים, אלא כי לא תהיה ברירה. כתוצאה מכך, אם הרב רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ' לא היו מתאחדים עם עצמה יהודית, הם פשוט לא היו עוברים את אחוז החסימה. להם אין מאגר רזרבי מימין שיוכלו לפנות אליו. זו הייתה אופציה מבהילה עד לאיחוד גנץ־לפיד, והפך לעובדה כמעט מוגמרת אחריו.
בלוק טכני. לא פחות, לא יותר. מנהיגות הבית היהודי אמרה בקול צלול וברור שמדובר בהליכה יחדיו לצורך הבחירות בלבד, ולאחר מכן ייפרדו הדרכים. הבית היהודי והאיחוד הלאומי ייכנסו לקואליציית ימין שתהיה אפשרית ככל הנראה רק בזכות האיחוד הזה, אנשי עוצמה יהודית יהיו אופוזיציה מימין, ושלום על ישראל.
הציונות הדתית היא מגזר משפיע וחזק שיכול להכיל דעות שונות גם לגבי המהלך שנעשה השבוע. אני מלא אמפתיה לזועקים ולמתנגדים, ויודע שהם עושים זאת מאמת פנימית ולא מאינטרסים פוליטיים. במידת מה אני אפילו שמח שיש קולות כאלה. הם שומרים עלינו, גורמים לנו לחשוב מאה פעמים ועוד פעם אחת לפני מהלכים כאלה ואחרים. אבל זו הפוליטיקה. בסופו של יום עומדת על הפרק שאלה אחת פשוטה והיא מי אנחנו רוצים שינהיג את המדינה הזאת. מנהיג גוש הימין – על כל פגמיו הידועים, שאינם משהו שצריך או כדאי לזלזל בו – או מנהיג שמאחוריו גוש שמאל רעב לוויתורים ונסיגות. נדמה לי שבקרב רוב מוחץ בציונות הדתית התשובה לשאלה הזאת ברורה.
