The Washington Post
כולנו חשים נוסטלגיה כלפי חלקים שונים בילדותנו: בילוי ימי הקיץ במשחק עם ילדי השכונה, הבישולים של סבתא, תוכניות טלוויזיה וסרטים. אך בשבוע שעבר, דרלה שיין, אשתו של מנהל התקשורת בבית הלבן, הביעה נוסטלגיה כלפי משהו מוזר מאוד בילדות שלה: המחלות שכיום יש לנו חיסונים בעבורן.
שיין כתבה בטוויטר: "כל דור ה'בייבי בום' שחיים כיום חלו בחצבת כשהיו ילדים. חליתי בחצבת, חזרת ואבעבועות רוח בתור ילדה, וכמוני כל ילד שהכרתי. לצערי ילדיי חוסנו, ולכן אף פעם לא תהיה להם החסינות הטבעית ארוכת השנים שבה זכיתי. בואו ותנשפו עליי!"
שיין צודקת: רבים מבני דורה שחיים כיום סבלו מכל המחלות האלו. אך למרבה הצער רבים מהם אינם חיים כיום, בדיוק משום שלא הייתה להם גישה למדע החיסונים המציל חיים. האם העולם לפני החיסונים באמת היה חסר דאגות, והאם המחלות האלו באמת היו חסרות חשיבות? אי אפשר לחזור אחורה בזמן, אך אפשר לעלות על מטוס ובתוך פחות מיום להגיע למקום שאין בו כמעט גישה לחיסונים. לפני תשע שנים כך בדיוק עשיתי: התגוררתי אז בקמבודיה הכפרית במשך שנה, כדי ללמד ילדים מחוננים בכיתה ה'. שם, בדרום מזרח אסיה, הפכתי למגוננת נלהבת של חיסונים, לאחר שהייתי עדה להרס שהמחלות האלו אחראיות לו.
ראשית נתקלתי בחזרת. כשביקרתי בבית יתומים פגשתי כמה ילדים ששכבו מפוזרים על שטיחים באחד האזורים הציבוריים, וחוברו לאינפוזיות של מי קוקוס. בהתחלה לא היה לי מושג מה אני רואה. החזרת נמחקה לחלוטין בארה"ב, והמדריך שלי נאלץ להסביר לי מה הפך את הילדים לחולים כל כך. אמנם ראיתי מקרים רבים של קדחת דנגי ומלריה בזמני שם, אך החזרת הייתה שונה באופן מטריד.
צוואריהם של כמה ילדים התנפחו פי כמה מגודלם המקורי, ונראה שהם התקשו לנשום. איני בטוחה אם זה היה כי הנפיחות חסמה את דרכי הנשימה שלהם, כי ישבו במזג אוויר טרופי עם חום גבוה, או משתי הסיבות גם יחד. הם שכבו בלא תזוזה על הרצפה, התעלמו מפעילותם של הילדים האחרים במקום, והיו רדומים ומוטרדים בבירור. היה כואב לצפות בהם, ואני יכולה לדמיין שחווייתם הייתה בלתי נסבלת, גם אם בסופו של דבר שרדו.
במהלך השנה ראיתי ילדים שחלו באופן דומה בחצבת, וסבלו מפריחות, כאבים וחום גבוה מאוד, בזמן שבחוץ היה גם כך חום של יותר מ־38 מעלות בצל, שתמיד לווה בלחות חונקת. שמעתי על מותם של ילדים בכפרים הסמוכים, ועל אמהות שהפילו את עובריהן.
זה כבר הפך למגמה: הורים מערביים בועטים בחיסונים, ומבלים את זמנם בחיפוש אחר רופאים שיסכימו לטפל בילדים שלא חוסנו ובמציאת דרכים להשיג פטור חוקי שיאפשר להם לשלוח את ילדיהם לבית הספר ללא חיסון. ההורים בקמבודיה מבלים את זמנם אחרת.
לעיתים קרובות, ארגונים חוץ־ממשלתיים ובתי חולים ללא מטרות רווח מציעים להורים קמבודיים חיסונים חינם במהלך שעות פעילות הקליניקות. בכל פעם שזה קרה, היה ברור מתי הקליניקות נפתחו, כי תורים של עשרות ולפעמים מאות אמהות עם תינוקות וילדים קטנים הופיעו מיד. במשך שעות עמדו בתור הורים וילדים בחום ותחת השמש הגלויה, רק צעיפיהם מגנים עליהם מפניה, כדי להשיג חיסונים מצילי חיים.
כמו שיין, היו ילדים קמבודיים ששרדו חצבת, חזרת ועוד. הוריהם הכירו את הסבל שמלווה את המחלות הללו, שחיסון פשוט מונע אותן. הם גם הכירו משפחות שלא התמזל מזלן, וקברו את ילדיהן.
התנועה להימנע מחיסונים היא מהדוגמאות הברורות ביותר לפריווילגיה בעולם המערבי. המתנדב שלקח אותי לבית היתומים שבו ראיתי חזרת בפעם הראשונה בחיי הזכיר לי שחיסונים לילדים הם מותרות בלתי נראים ונשכחים, שהוענקו לי בזכות מקום מגוריי. המותרות האלו כבר לא מובטחים לילדים במערב, באשמת התנועה המתנגדת לחיסונים, שמפיצה חששות שווא על הרכיבים שבחיסונים ועל תופעות הלוואי שלהם. החששות האלו אינם מתקבלים באותה קלות בקמבודיה ובמדינות לא מפותחות אחרות. שמועות על אוטיזם אינן יכולות לנצח את החוויה המציאותית של ילדים שסובלים ומתים לשווא.
אם הורים במערב יכירו טוב יותר את המחלות האלו, המבט האגבי על מחלות הילדות ייעלם. התהליך כבר התחיל. התפרצויות החצבת בחוף המערבי של ארה"ב גרמו לריצה חפוזה אל המרפאות. כשהורים מתלבטים רואים את חברי ילדיהם חולים ומתאשפזים, הם מתחילים להפנים את חשיבות החיסונים.
מאות ילדים אינם צריכים לסבול ממחלות שאפשר למנוע רק כדי להזכיר להוריהם המערביים את מה שנכפה על ההורים הקמבודים להבין: החיסונים הם מתנה. עלינו להסתכל עליהם ככה.
