נוזל הרדמה לאומי מוזרק לעורקי הימין בטפטוף מתון, מתמשך וכמעט לא מורגש. כזה שמטשטש את הראייה ואת החושים, ומאפשר לך להתעלם מהמים שהולכים ורותחים בסיר שאתה שקוע בו, עד שיהיה מאוחר מדי לזנק החוצה בקפיצת צפרדע ולהציל את עצמך. אף גורם תחמני לא עומד מאחורי העירוי המתוחכם הזה, רק המציאות עצמה. היא כבר לימדה אותנו שכל שיח על הסכם שלום מול הפלסטינים, כל משא ומתן נדיב ככל שיהיה, יתפוצץ בסופו של דבר על ידי הצד הנחוש יותר של הסכסוך. זה שלא מקבל פשרות ולא מעלה בדעתו לפרגן ויתורים, ופוצח תדיר בגל טרור כבר במגעים הראשונים ויהי מה.
ראינו את זה אצל אהוד ברק, שמענו על זה אצל אהוד אולמרט, נשמנו את זה בקריסת הסכמי אוסלו שעלו בסערת פיצוצי אוטובוסים השמימה. הימין החרד לגורל ההתיישבות, ומתנגד נחושות להסכמים עם בני בליעל תומכי טרור, לא סומך על מנהיגיו שיעצרו את הקטסטרופה הבאה אלא על מנהיגי הפלסטינים. הם הרי הוכיחו את עצמם היטב עד כה, למה שמשהו ישתנה מעתה והלאה?
כשגם בשמאל מודים שכרגע – רק כרגע – אין פרטנר, ואפילו ציפי לבני מקדישה את שארית נשימתה הפוליטית ל"שמירה על מערכת המשפט והדמוקרטיה", אפשר לכאורה להצהיר שאין ימין ואין שמאל. אפשר להרכיב מפלגה רווית סתירות, עם מצע בן שלוש מילים ("רק־לא־ביבי"). אפשר לתת אוויר לאנשי "יש עתיד", שיתמקדו במה שחשוב באמת (באמת באמת), שידברו על נושאים שבמהות כמו רווחה ובריאות וכלכלה. והכול נכון והכול צודק, והכול מטפטף לתוך הווריד, שכן לשם שינוי יש אנשים ראויים בכל הרשימות כמעט, אז מקסימום, מה כבר יקרה אם נצביע להם? מה הבעיה?
העירוי הזה מתעלם לחלוטין מניצני אותו אוסלו קטלני שצצו בוועידת מדריד, ומעקירה חד־צדדית בשם "התנתקות" שהמיט עלינו ראש ממשלת ימין; בלי הסכם, בלי אחריות או מחויבות כלשהי המוטלת על צד ב', בלי שיהיה ברור למישהו מה הייתה המטרה. ההרדמה הקטלנית הזו, שסומכת על הערבים שיקלקלו הכול, מתעלמת מהסיכון הגדול הכרוך ב"עסקת המאה".
תוכנית טראמפ שהופיעה במערכה הראשונה עתידה לעשן במערכה הקרובה – בפרק הזמן הקצר שבין יום הבחירות להרכבת הממשלה. היא תהיה התירוץ האולטימטיבי של נתניהו להרכיב ממשלה עם בני גנץ ולא עם מפלגות הימין, אחרי שקרא להן במשך שבועות להתאחד כדי "לשמור על ארץ ישראל". זה יהיה התירוץ של גנץ להשתיק את ידידיו מתל"ם וללכת איתם או בלעדיהם אל הלא נודע. הלחץ האמריקני כבר עשה שמות באזורנו. הוא האב הביולוגי של ועידת מדריד, שלראשונה הושיבה נציגי טרוריסטים במעמד שווה לראשי ממשלה. הוא הכוח המניע מאחורי ועידת קמפ־דיוויד של ברק, שהביאה לעולם את סל הוויתורים הגדול ביותר מצד ישראל, וגם את מתקפת הטרור הקטלנית ביותר שידענו.
אכן, טראומת גוש קטיף ויישובי צפון השומרון הולידה שיח זהיר גם בשמאל ובטח בימין המתון, אבל לחץ אמריקני יהיה תירוץ מושלם לחזרה למחוות ולוויתורים כואבים, להסתפקות בבנייה בגושים (במקרה הטוב) ולגירוש היישובים הפחות ממורכזים. את עומק החקירה שהביא לעומק העקירה יחליף עומק השבירה. כי מי יכול לומר לא לטראמפ? ומי יכול לומר לא לאמריקה? אלה יהיו התירוצים ואלה יהיו הטיעונים. וגר גנץ עם אלקין ולפיד עם נתניהו ירבץ.
אל תבנו על הערבים. כמו יאסר ערפאת בזמנו, גם הם משננים היטב את הסכם חודיבייה. גם הם לומדים לשפר עמדות עד למתקפה הבאה. אמת, הנושא החברתי לא יכול להמשיך להשתרך מאחור בקדנציה הבאה. דרושה בדחיפות תוכנית להבראת הבריאות שתשים סוף לקטסטרופת בתי החולים, תוכנית רב־שנתית שנוגעת לחולה במסדרון כמו גם לבתי הספר לרפואה. עם כל הכבוד להרפתקת "מחיר למשתכן", סוגיית הדיור דורשת חשיבה מחדש. גם התחבורה הציבורית המתעכבת דורשת דלק למנוע הצמיחה שלה, הקשישים זקוקים לטיפול, וכך גם החינוך, העולים, המיעוטים לגווניהם, וכמובן הפריפריה. חובתנו לנהל גם מלחמת תרבות מתורבתת על צביונה של המדינה.
כל אלה צריכים להיות מטופלים ביד כל הנהגה שתיבחר, בידי כל שר שיוצב בראש כל משרד. אבל הציבור הישראלי מוכרח להתעורר מהתרדמת השקטה, להסתכל לצדדיו ולגלות שיש ימין ויש שמאל, ויש תוכנית מדינית בפתח. על המצביע להכריע אם התוכנית הזו תיקרא מימין לשמאל או משמאל לימין, באיזו אינטונציה ועם אילו דגשים וסימני פיסוק.
V15, BG19
נתניהו לא יכול להיות מאושר יותר. גנץ נפל למלכודת הבנויה היטב, ונענה לקריאה להוריד כפפות ולהיכנס לזירה. אלא שבניגוד לגירויים המציקים שנשלחו אליו מנתניהו במיומנות מבריקה, יו"ר "חוסן לישראל" נפל לבוץ בסרבול מביך, וחשף שוב את שורת העסקנים שדחפו אותו למערכה.
כמו נאומו הראשון, גם הנאום הלעומתי שנשא גנץ היה מביך, קטנוני ובעיקר לא אמין. קשה להתייחס ברצינות לתדמית ה"עושה לביתו" שביקש להפיל על נתניהו – נבחר ציבור ששובר שיאי כהונה כראש המדינה הכי מורכבת ומסובכת בעולם, וששירת את מדיניות ישראל גם כשישב באופוזיציה. משום מה בליכוד הגיבו בתצוגת צבא כוחנית, כדי לטהר את הקרביות הביביסטית. במקום זאת, יכלו פשוט להזכיר שישראל של 2019 היא לא מדינת ישראל של אופוריית ששת הימים או של טראומת יום הכיפורים. היא כבר לא נוהה בעיניים עצומות אחרי גנרלים, היא מעצמת היי־טק שיודעת שניהול נכון הוא הסוד להצלחתה של כל חברה.
בעיית האמינות החמורה יותר בנאום גנץ הייתה היעדר הסנכרון בין הדברים למי שאמר אותם. הפעם כבר לא מדובר רק בתנועות ידיים שתוזמנו בבימוי כושל, או בהקראה גמלונית ומביכה. השבוע שודרג גנץ להשתלחות שנראה שהוא עצמו מובך ממנה. כל יתרונו – היותו רכש נקי מרבב – נסדק נוכח התנועות החדות מדי שעשה הסבא ג'פטו שמושך בחוטיו.
בני גנץ בראשות חוסן לישראל הוא פרויקט V15 של בחירות 2019. הוא נבחר היטב במשרדי אסטרטגיה, מותאם אישיות לניהול חיצוני, פלוס בונוס של רקורד נקי כדי לא לחבל במאמץ הלאומי של שוחרי הדחת נתניהו. אחד שקשה לצאת נגדו, שלא מזוהה יותר מדי עם שום דבר, מעין ברבצק צבעוני ומתוק שאפשר ללוש אותו לכל צורה.
בשבוע שעבר נבנתה קומה נוספת במפלגת מגדל בבל של הפוליטיקה הישראלית, התנועה שחיברה בתוכה שלל מסרים סותרים, אג'נדות הפוכות וליטוף ממוני בדמות מיליונים שנשפכו עליה מצד טייקונים, בראשות אלפרד אקירוב וחברים שהצטרפו לחגיגה. אלא שאם יעלה גנץ לשלטון – בתפקיד שר, ראש ממשלה או ראש אופוזיציה – הניהול הנסתר המשונה הזה כבר לא יהיה מביך. הוא יהיה מסוכן. ראוי לו לגנץ להכריז על עצמאות כבר עכשיו, להתחיל להשתלט על תנועות ידיו – זו של ימין וזו של שמאל – ולכתוב לעצמו מילים שהוא מסוגל לעמוד מאחוריהן, שהוא באמת מזדהה איתן, כך שלא יטעה את עצמו עוד לפני שהוא מטעה את בוחריו.

לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
